מאגר סיפורי מורשת

דבורה נולדה בשנת 1950, בבית חולים בילינסון בפתח תקווה. את כל ילדותה העבירה בגבעתיים עד התגייסותה לצבא. הוריה, בוגרי תנועת "הנוער העובד" עלו בנפרד ארצה, האב בגיל 15 מפולין, ואימה מוינה, כשהיתה בגיל 12.

לסבא של דבורה היה בית חרושת לנעליים ופועליו אמרו לו שחייו בסכנה, שרודפים אותו וכדאי לו לעזוב את המקום מפאת הסכנה. הוא קיבל את ההחלטה לעלות ארצה למרות שהיה מאוד מעורב בחיים החברתיים בוינה. אחיו לא הסכימו לעלות ארצה ונשארו בוינה. הוא עלה לארץ רק עם אמא של דבורה וסבתה. התנאים בארץ היו מאוד קשים האקלים האוכל וכדומה. אמא של דבורה מאוד חלתה ובעצת הרופאים חזרו חזרה לוינה בשנת 1925.

האנטישמיות שוב הרימה ראש ולמרות כל התנאים הקשים סבא של דבורה היה מאוד נחוש לחזור לארץ. אמה של דבורה עד היום מברכת את סבא שלה על כך שהם עלו ארצה מפני שאחיה שנשאר שם נספה בשואה והאח השני שלה היה בגטו – לרוב מזלו הוא היה אומן-קוסם, וזו הסיבה שנשאר בחיים.

במהלך החיים בארץ אמא של דבורה הצטרפה לתנועת "הנוער העובד" ושם הכירה את בעלה, יוסף גולן. משם צמחה המשפחה בישראל.

דבורה עברה את המסלול הרגיל הכולל תנועת נוער וגיוס לצבא.

 הזוית האישית

סיפורה של דבורה אורגד תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי על ידי התלמיד טל מנשה מכיתה יא' 3 מבית הספר התיכון מית"ר.

אהובה, מטילדה, תמי והבי, עדנה ארדי, רות משען, דבורה אורגד, חביבה, התלמידים והמורות אנט ואורית בבית הספר מית"ר