מאגר סיפורי מורשת

שמי לינה. סבתא של עומר. נולדתי בשנת 1947 באיראן בעיר משהד, הילדה התשיעית במשפחה. שבע שנים אחר כך נולד אח שלי (הקטן שבמשפחה).

בעיר משהד המוסלמית היו חייבים להיות מוסלמים וכל יהודי שמר על הדת היהודית בצורה מוסתרת בבית. כלפי חוץ כל היהודים התנהגו כמוסלמים, כדי לשמור על חייהם. כלומר יהודים במשהד חיו חיים כפולים. הייתה לי דודה שלא הצליחה להביא ילדים והיא הייתה גרה עם בעלה בטהרן, כשהייתי בגיל 5 ההורים שלי החליטו למסור אותי אליה. מתוך רחמנות שאין להם ילדים.

אם כך הייתה לי ילדות קשה כי לא היה לי למי להתלונן אם היה לי קשה או רע. הדוד היה כבד שמיעה והיה מדבר בקול רעם, דבר זה הפחיד אותי בתור ילדה. הלכתי לבית ספר מוסלמי באיראן, בכיתתי היו בנות בלבד והיו לי המון חברות מוסלמיות. בתיכון למדתי באורט (תיכון יהודי) והייתי מגיעה לשם עם שני אוטובוסים. גם בתיכון בכיתה היו בנות בלבד. היו לי 4 חברות משהדיות שהיו גרות באותו אזור שגרתי בו וכל בוקר הלכנו ביחד לתיכון. בגיל 21 הכרתי את שמואל בעלי ז"ל והתחתנתי איתו.

בשנת 1970 נולדה לי הבת הבכורה, שמה הוא חנה. בשנת 1973 נולד לי הבן הראשון שלי, שמו הוא מדי. בשנת 1976 נולד לי עוד בן והוא הקטן ביותר, שמו הוא דיוד. 

בשנת 1978 החלה המהפכה באיראן. פרצה באיראן המהפכה האִסלאמית, שהפכה את איראן החילונית מערבית כמונו , הנשלטת על-ידי שליט יחיד – השאה (מלך) מוחמד רזא פהלווי, לרפובליקה אִסלאמית, תחת שלטונו של איש דת מוסלמי שיעי, האייתוללה (שהוא כינויו של מנהיג דתי בדרג גבוה אצל המוסלמים השיעים באיראן) חומייני.

 

בעקבות המהפכה נוסחה באיראן חוקה חדשה, אִסלאמית, שיצרה בעבור האייתוללה חומייני את התפקיד של מנהיג עליון לכל חייו. היה מצב מאוד לא נעים ואפילו מפחיד. הנשים, כולל אני, אולצנו ללכת עם כיסויי ראש לשם הצניעות מטעמי הדת החדשים. אישה שלא כיסתה את ראשה שפכו על פניה חומצה.

 

יום אחד הייתי עם בני מדי על המרפסת בקומה שנייה ופתאום זרקו בגינה שלנו גז מדמיע והתחיל לי ולבני קוצר נשימה ומאוד דאגתי לו. לקחתי אותו בריצה לברז מים ושפכתי על שנינו מים על הפנים עד שהרגשנו יותר טוב ומאותו רגע החלטתי לצאת לתקופה קצרה מאיראן. בעלי כמו כל שאר הגברים החליט להשאר באיראן כדי לשמור על פרנסתו. תכננתי לבוא לישראל לחודשיים בגלל שבתי הספר באיראן גם היו סגורים והמצב נעשה רע יותר מיום ליום. השאח ברח מאיראן לא הרבה זמן אחרי שיצאנו.

הגעתי לארץ להרצליה לביתה של אחותי ובהמשך השכרתי דירה. במשך כל הזמן התקשרתי למשפחתי באיראן דרך הדואר עם אסימונים. בדרך זו המשפחה מאיראן העבירה לי את המסר שלא אעז לחזור לאיראן כי המצב הרבה יותר גרוע, ומאז אנחנו פה והיה לי מאוד קשה לעזוב את המדינה בלי תכנון. נותרתי ללא כסף, ללא ידיעת השפה העברית, עם שלושה ילדים ובעלי נשאר באיראן. מידי פעם בעלי שנשאר באיראן שלח לי מעט כסף, דרך אנשים שהיו מגיעים.

באיראן אף פעם לא עבדתי אבל בגלל שבאנו בלי תכנון והמצב הכלכלי היה קשה הייתי חייבת לעבוד. לפעמים הייתי עובדת 3 פעמים ביום בעבודות כמו קופאית בסופר, מגהצת בגדים וכו'. רק כדי לפרנס את המשפחה, ותודה לאל שהצלחתי לגדל אותם בצורה טובה ומוצלחת.

לאחר כחצי שנה בעלי בא לביקור לארץ עם הדודה שגידלה אותי ואחרי חודש הוא חזר לאיראן, מכיוון שהיה חייב להמשיך לנהל את בית הקולנוע שם. בית קולנוע זה היווה מקור פרנסה. דודתי נשארה ובזכות קיצבת הזקנה שלה ומקורות הפרנסה שלי הצלחנו לשרוד. בשנת 1980 בעלי חזר שוב פעם לארץ והפעם נשאר. 

אני גאה בעצמי שהצלחתי לשרוד אחרי כל מה שעברתי, ובניתי משפחה טובה ומוצלחת וגאה בעיקר בעומר שיושב לצידי ושומע את סיפור חיי.

 

אייתוללה: "צירוף של שתי מילים בערבית, המשמשות גם בפרסית. "איה" – אות, מופת, סימן, ו"אללה" – אלוהים בערבית. משמעות הצירוף – "המופת האלוהי", והוא ניתן למנהיגים דתיים שיעים.אייתוללה  "אייתוללה" היא הדרגה הגבוהה ביותר בסולם הדרגות השיעי (טלבה?מולא?אייתוללה). את התואר "אייתוללה" נשא רוחאללה ח'ומייני, מנהיגה הדתי ושליטה העליון של איראן, שעלה לשלטון ב-1979 במהפכה האסלאמית שהדיחה את השאה".

תמונות מספרות 

 

 תשע"ו – 2016