מאגר סיפורי מורשת

ילדות במרוקו

נולדתי בשנת 1946, ברבאט אשר במרוקו למשפחה אמידה. אבי היה רב במרוקו. גרנו בבית בעל שלושה חדרים עם מרפסת שפנתה לחצר משותפת לכל דיירי הבניין, היה לנו גם מרתף בו ייבשנו את הבשר, ושם גם גרה העוזרת הערבייה שלנו (היא עבדה אצלנו במשך 15שנים ופעם אחת יצאה לחופשה ומאז לא חזרה), היא הייתה נוהגת לקחת אותנו לים תחת השמלה הרחבה שלבשה כדי שאף אחד לא יגלה שהיא עובדת אצל יהודים.

היה לי דוד שהיה לו קיוסק שם במרוקו קרוב לחוף הים. באחד הימים שיחקתי בחצר עם חברותי ולפתע שמעתי צעקות וצרחות מכיוון הקיוסק של הדוד שלי, ומספר אנשים לבושים בבגדים שחורים עברו בריצה מהירה לידנו לעבר הים, היה ניראה כאילו הם בורחים ממישהו או משהו. כשעליתי לבית גיליתי ושמעתי בליל קולות לא ברורים, התברר שדודי שהיה בקיוסק באותו הזמן עם בנו והוא נרצח על-ידי הערבים (שעברו לידינו בזמן המשחק) רק בגלל היותו יהודי. בנו התחבא מתחת לדלפק וניצל בנס.

מאז החיים במרוקו לא היו אותו דבר. היהודים מסביבנו החלו לעלות לארץ כל חודש או חודשיים עלה עוד אחד. לבסוף עלינו גם אנחנו, בשנת 1956. בהתחלה עלינו כתיירים, שכן אבי היה עיוור, ובתחילת דרכה של המדינה, בן-גוריון לא הסכים שיעלו אנשים חולים או עם מומים. ולכן אחי היה צריך להיות ערב לנו בהתחלה עד שהתמקמנו בארץ.

המלחמות להשגת ארץ הקודש

בזמני היו הרבה מלחמות בארץ, שהערבים נלחמו נגדנו כדי לכבוש את הארץ מידינו ולהפוך אותה למדינה ערבית. במהלך השנים שבהם מדינת ישראל קמה והתפתחה כמדינת הלאום היהודי היו מלחמות רבות בהפרשים קטנים. כאשר עליתי לארץ עם הורי זה היה במהלך מלחמת סיני או כפי שהיא מכונה בפי רבים "מבצע- קדש".

לאחריה התרחשה מלחמת ששת הימים, באותו הזמן עבדתי במשרד הפנים. המלחמה פרצה באמצע היום ללא כל אזהרה מוקדמת, ולכן כולם נשארו איפה שהיו באותו רגע ולא הורשו לעזוב לבתים עד הערב. אני הייתי באותו הזמן בעבודה (במשרד הפנים) ויחד עם שאר העובדים נאלצתי להישאר במשרד עד רדת הערב. אז לקחו אותנו לבתים ברכבים צבאיים. הם כיסו את האורות הקדמיים והאחוריים בבדים שחורים כדי שהערבים לא יראו את המכוניות ויפציצו אותם. הסיעו אותי לבית של אחותי שגרה אז באלנבי (היום זה איפה שארנונה) ממש קרוב לגבול (כמה מטרים מהגבול בירדן). כל הדרך הייתה מלאה בהרס וחורבן שנעשה על-ידי ההפצצות של הערבים. כשהגענו לבית, השער היה עקור ממקומו ושכב על הרצפה בתנוחה מבשרת רעות. במוחי עברו התסריטים הגרועים ביותר. הייתי בטוחה שאין לי כבר משפחה חס וחלילה – שכולם מתו. כשנכנסתי לבית וגיליתי שכולם חיים ושום דבר רע לא קרה להם ברוך ה', לא יכולתי להאמין לזה, הייתי בטוחה שאני בתוך חלום טוב מידי. את המשך המלחמה העברנו כל המשפחה יחד עם המשפחה שגרה מתחתינו במקלט. במהלך אותו שבוע מסויט נוצרו קשרי חברות ואחווה בין המשפחות.

בשנת 1973 עברנו לרמלה שם הרגישו את המלחמות הרבה פחות, שכן זה היה רחוק יותר מהגבול ולכן פחד היה אבל הרבה פחות מבכל מקום אחר בארץ.

כשעברנו לשכונת גילה בירושלים, המצב נעשה הרבה יותר מתוח ויכולנו להרגיש את המלחמה באוויר, שכן מבית ג'מאלה ממולנו הגיעו יריות ופגזים בזמן מלחמת המפרץ אז גם נאלצו להסתובב עם מסכות מהפחד שישלחו עלינו נשק כימי. ככה זה, בכל דור קמים עלינו לכלותנו, ורק הקב"ה מצילנו מידם. האנטישמיות קיימת לצערי גם היום, ולא נראה שההתפתחות בכל תחומי החיים, שינתה משהו משנאתם של הרוצים לכלותינו גם עתה.

הזוית האישית

שירה עזרא מתעדת את סיפורה של צביה סילביה הרוש במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.