מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא דובי פרייס, נולדתי בחיפה בשנת 1951 לאמיל והדי פרייס ואח לעדנה ועודד. אבי יליד וינה, אוסטריה, עזב את ביתו בשנת 1933 בגיל עשרים ושש ועלה לארץ ישראל עם התחזקות המפלגה הנאצית במדינה ואחרי שהבין שהמקום אינו בטוח יותר ליהודים. הוא השתקע בחיפה והתחיל לעבוד כשען מקצוע שאותו למד בוינה.

אמי ילידת וינה גם היא. עזבה את וינה בשנת 1938 עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון כשהייתה בת שמונה עשרה, במסגרת קבוצת בני נוער במטרה להגיע לארץ ישראל. זו הייתה שיירה של אלף בני נוער וילדים, שרק מאתיים מתוכם הצליחו להגיע לארץ ישראל, לאחר שהאוניה שעליה הפליגו נעצרה בדרך ורק כעבור שנה וחצי הצליחו להגיע כמעפילים ארצה. רוב חברי הקבוצה לא הצליחו להמשיך בדרך וניספו במלחמת העולם השנייה שפרצה בינתיים.

ילדות

ילדותי עברה עלי  בשכונת הדר בחיפה, בה גרו תושבים ותיקים ועולים חדשים בשכנות טובה ומכילה. זו הייתה תקופה הזכורה לי כיפה ומעצבת, רוב ההורים עבדו מחוץ לבית והילדים בילו בעיקר במשחקים בחצרות הבתים וברחוב. בשנות החמישים ותחילת השישים שררו בארץ תנאי צנע ומחסור, אך לא הייתה תחושה של עוני או מצוקה, מכיוון שכולם הסתפקו במועט והבינו כי נבנית כאן מדינה מיוחדת וחברה חדשה. שפת הדיבור בבית הייתה גרמנית והורי שמרו ככל שיכלו על ההרגלים והמאכלים הנהדרים שהכירו מבית הוריהם. לדוגמא, שניצל, כופתאות, שטרודל תפוחים ועוד. בסופי שבוע האזינו ההורים למוזיקה קלסית, אופרות ואופרטות שזכורים לי עד היום כחלק בלתי נפרד מהילדות. שיחקנו בעיקר במשחקי כדור, משחקי רחוב, וטיילנו בשבילים ובחורשות שעל הר הכרמל. הייתי חבר בתנועת הצופים בשבט "גאולה" יחד עם כל בני המחזור שלי.

בגרות

למדתי בבית הספר התיכון במגמה כלכלית, ועם סיום הלימודים התגייסתי לצבא, שירתתי כקצין והשתתפתי במלחמת יום כיפור. לאחר המלחמה המשכתי בלימודים ואז גם הכרתי את אורנה שלימים הייתה לאשתי. מי שהכיר בינינו הייתה מיה, חברת ילדות שלי שהתחתנה עם קובי, אחיה של אורנה. באחד מסופי השבוע הגיעה אורנה ילידת הרצליה, להתארח אצל אחיה בחיפה ובמפגש חברים בקומזיץ על שפת הים הפגישו בינינו וכך יצא שהפכנו משני חברי ילדות לבני משפחה… לאחר הנישואים הצטרפתי למשרד הביטחון ויצאנו לשליחות מטעם המדינה בגרמניה למספר שנים. בתקופת השרות בגרמניה נולדה בתנו הבכורה קרני, וכשהייתה בת שנתיים שבנו ארצה.

העשור המשמעותי

התקופה בין השנים 1970-1980 הייתה העשור החשוב והמשמעותי בחיי, מכיוון שהוא השפיע רבות על המשך החיים שלי ושל משפחתי. בשנים אלו סיימתי את לימודי התיכוניים, שירתי שירות משמעותי בצבא, המשכתי בלימודים, מילאתי תפקידים מעניינים ומאתגרים במערכת הביטחון ועם החזרה ארצה הסתיימה תקופה מיוחדת של סיפוק והנאה. בהמשך נולדו בנותינו עדי (אמא של אריאל)  ושני בארץ.

לאחר מספר שנים פרשתי ממשרד הביטחון וכיום אני עובד בתחום הביטוח כסוכן. קרני היא סוכנת נסיעות, עדי עובדת במשרד לתכנון עירוני ושני עובדת בתחום ההייטק.

הזוית האישית

 סבא דובי: התהליך שעברתי יחד עם נכדתי אריאל, גרם לי סיפוק והנאה רבים בכך שהרגשתי שהיא התענינה באופן אמיתי ועמוק בתולדות חיי. זו הייתה הזדמנות יוצאת דופן להקדיש זמן איכות לאריאל ולהעשיר את ידיעותיה בקשר אליה. נהניתי לפגוש אותה מדי שבועיים, רק שנינו, ולחזק עוד יותר את הקשר אתה. אריאל תרמה לי רבות בכך שגיליתי את הרצינות שלה ואת היכולת שלה לעבוד בשיתוף בתחום שהוא מחוץ לתוכנית הלימודים הרגילה.

אריאל: העבודה המשותפת עם סבא דובי גרמה לי סיפוק וכיף גדול. היה לי מהנה ללמוד מסבא המון דברים מעניינים על עצמו ועל משפחתו שבאופן רגיל לא יוצא לנו לדבר עליהם. אהבתי לשמוע את הספורים ושמחתי לפגוש אותו בבית הספר כל שבועיים. בילינו יחד, ב"אחד על אחד" וזה מאד חיבר בינינו. חשוב שהנכדים ידעו כמה שיותר על הסבא והסבתא שלהם.