מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר פס אשר במרוקו בתשיעי לחודש פברואר שנת 1949.   

 

שנות ילדותי עברו ללא אירועים מיוחדים. הזיכרון הראשון המשמעותי מילדותי הוא לימוד עברית יותר נכון להגיד לימוד תורה ע"י רב. למדתי בבית ספר יסודי אליאנס. השפה המדוברת בבית הספר הייתה צרפתית, לכן כל התלמידים ידעו צרפתית. גרנו בשכנות עם הערבים, יחסי השכנות היו טובים. שחקנו עם ילדיהם כמו כן הם השתתפו באירועים שלנו ואנו בשלהם.

בשנת 1961 היו דיבורים בבית על תכניות לעזוב את מרוקו ולעלות לישראל. באותה שנה ליהודים עדיין לא הייתה אפשרות לצאת ממרוקו. כלומר השלטונות לא אפשרו זאת. לכן ההורים בקשו לא לדבר על זה מחוץ לבית. באותה תקופה משפחתנו מנתה חמישה ילדים (אני השלישי) וגם סבתא שחיה אתנו. בתחילת חודש מאי נאמר לנו להיות מוכנים ליציאה בהתראה של יום אחד. ב- 25 לחודש מאי הודיעו לנו שאנו עוזבים באותו יום. בשעה חמש בערב מכונית לקחה אותנו עם המזוודות. הנהג בחור צעיר בשנות העשרים, אמר לנו במידה ועוצרת אותנו משטרה להגיד שהוא חבר של אחותי שלוקח אותנו לטיול, אחותי הגדולה הייתה בת 19. בהמשך הנסיעה הצטרפה אלינו עוד מכונית. ולאחר כשעתיים נסיעה ירדנו מהמכונית ועברנו למשאית. במשאית היו כמה משפחות כולנו ישבנו בצפיפות על רצפת המשאית. את המשאית כיסו עם בד מיוחד כך שמחוץ למשאית נראה כאילו מובילים ירקות. נאמר לנו לשמור על שקט במיוחד להשתיק את הילדים הקטנים.

 

אחותי הקטנה הייתה בת שנה וחודשיים. את הגבול היינו אמורים לעבור לאזור הנקרא מרוקו הספרדית עיירה בשם מלילה, היא נמצאת בצפון מזרח מרוקו על חוף הים התיכון. אזור זה שייך לספרד.לאחר כשעתיים נסיעה במשאית לפתע נשמעה סירנה של המשטרה. בשלב זה החל מרדף של המשטרה אחרי המשאית בניסיון לעצור אותנו. אני מאמין שהמשטרה לא ידעה אחרי מה היא רודפת יתכן שחשבה על הברחה או עבריינים אבל לא הברחה של אנשים מעבר לגבול. בשלב זה נהג המשאית כיבה את האורות והמשיך בנסיעה ללא אורות, כל הזמן הזה התינוקות שהיו איתנו בכו וכל הזמן היו ניסיונות להשתיקם כדי שהבכי לא ישמע מחוץ למשאית.

 

לאחר כמה דקות נסיעה ללא אורות נהג המשאית פנה לתוך ערוץ בדרך כיבה את המנוע וחיכה. שמענו את הסירנה של המשטרה מתקרבת וממשיכה בדרך ומתרחקת מאתנו רעש הסירנה הלך והתרחק מאתנו עד שלא נשמע יותר. הנהג הניע את המשאית וחזר לדרך הראשית והמשיך בנסיעה רגילה. כל נוסעי המשאית נשמו לרווחה. בתמונה למטה רואים מבנה בדומה למבנה ששהינו בו במלילה. לאחר כחצי שעה נסיעה המשאית נעצרה ליד מבנה גדול עם חומה מסביב ושער מברזל. בשלב זה ירדנו מהמשאית. לא ניתן היה מבחוץ לראות מה נעשה בתוך המבנה וגם אנו לא יכולנו לראות את הנעשה בחוץ.

 

המלווים הודיעו לנו שהצלחנו לעבור את הגבול ושאנו נמצאים בעיר מלילה אשר שייכת לספרד. אסור היה לנו לצאת מאזור המבנה כך שלתושבי המקום לא ייוודע על הימצאותנו במקום. דבר אשר עלול היה להגיע לידיעת הממשל המרוקאי. דבר זה יגלה להם את נתיב היציאה וימנע מקבוצות אחרות לצאת באותה דרך. במלילה שהינו שלושה ימים בהם לא היה לנו מים. קיבלנו מים בהקצבה חצי דלי לכל אחד ליום וזה היה אמור להספיק לשתייה ורחיצה. 

 

לאחר שלושה ימים בעיר מלילה, קראו לאבא שלי מינו אותו אחראי על הקבוצה והסבירו  לא איך הוא יוצר קשר  עם האחראים עלינו בהמשך הדרך. בזמן שהותנו במלילה הנפיקו לנו תעודות חוקיות להמשך הדרך כי היינו ללא דרכונים. בשעות הערב עלינו על ספינה והפלגנו לכיוון העיר מלגה בספרד. באותו לילה הים היה סוער מאוד ונאמר לנו לא לעלות לסיפון . בשעות הבוקר למחרת הגענו לעיר מלגה. אבי יצר קשר עם האנשים שהיו אמורים לקחת אותנו. הם הגיעו עלינו על מכוניות ונסענו עד לגיברלטר. במקום זה שהינו כשבוע. פה היינו יותר חופשיים לצאת ולטייל.

 

הנחיתה בישראל מגיברלטר טסנו  לעיר מרסיי בצרפת. במרסיי היינו במחנה מעבר. במקום זה שהינו כחודש וחצי הרבה יותר מהמתוכנן וזאת משום שאחותי הקטנה חלתה ולא יכולנו להמשיך בדרך. בתמונה רואים את המחנה בעיר מרסיי.

 

בתאריך 19/7/1961 טסנו בחברת "אל על" לארץ ונחתנו בשדה תעופה לוד, (היום נקרא בן גוריון). בתמונה רואים מטוס אל על. בארץ הועברנו למעברה בהרצליה.

 

סיפור החיים במעברה, זה כבר סיפור אחר, שיסופר בהמשך.

 

יהדות מרוקו: "יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן. ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה-20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים כגון פרעות כנגד יהודים גם כן האיצו את קצב העלייה. לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו אליה למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת. בראשית המאה ה-21 נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים".

 

אל על : "אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, הידועה בשמה המקוצר אל על, היא חברת התעופה הגדולה בישראל וחברת הדגל שלה. אל על נמצאת בשליטת חברת כנפיים – אחזקות ארקיע בע"מ בבעלותם של האחים התאומים ישראל בורוביץ ודדי בורוביץ. מרכז פעילותה והנהלתה של החברה בנמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון".

 

קשר רב דורי , 2012