מאגר סיפורי מורשת

הימים של טרום הקמת המדינה היו ימים סוערים. הערבים שקיבלו גבוי  מהמנדט הבריטי, נסו לסכל את הרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ולמנוע מיהודים שזה עתה ניצלו מהשואה של מלחמת העולם השנייה עלייה לארץ ישראל והתיישבות בה. הישוב העברי הקטן בארץ לא ויתר על זכותו לעצמאות והצליח להעביר החלטה היסטורית באו"ם, בכ"ט בנובמבר 1947, על הקמת מדינה עברית בארץ ישראל ועל יציאת הבריטים מהארץ. התאריך שנקבע להכרזת המדינה, שנקראה בשם ישראל, היה 15 למאי 1948. (ה' באייר תש"ח). מיד לאחר החלטת האו"ם בנובמבר 1947, החלו כוחות ערבים לשבש את התנועה הסדירה לירושלים באמצעות התקפות ומארבים על רכבים שניסו להגיע לעיר, והתנועה האזרחית לירושלים נעצרה. מיד לאחר הכרזת העצמאות ב- 15 למאי 1948, פלשו שבעה צבאות ערב למדינת ישראל החדשה על מנת לגרש את תושביה היהודים והחלה מלחמת השחרור שבה הישוב היהודי נלחם. מעטים מול רבים נלחמו ללא ציוד מספיק וכלי נשק, על מנת לממש את החלטת האו"ם ולמנוע מצבאות ערב לכבוש את הארץ ולחסל את הישוב היהודי. הערבים מצדם החמירו את ההתקפות על ירושלים והפכו אותה לעיר נצורה – אין יוצא ואין בא.

המכשול העיקרי שמנע את התנועה לירושלים היה תחנת המשטרה בלטרון, שהיה בשליטה של הירדנים, אשר שלטה על הדרך לירושלים וחסמה את הכניסה והיציאה מהעיר. כלי רכב ושיירות אספקה שניסו לפרוץ את המצור הותקפו שוב ושוב על ידי תושבי הכפרים הערביים באזור שהסבו להם אבדות כבדות. נעשו מספר ניסיונות לכבוש את תחנת המשטרה בלטרון ובכך לאבטח את הדרך לירושלים אך כולם כשלו בזה אחר זה. בניסיון להתמודד עם המצב, יזמה הנהגת הישוב היהודי בארץ ישראל מבצע סלילת נתיב חלופי שיעקוף את לטרון ועל ידי כך יאפשר לפרוץ את המצור על ירושלים. במאמצים גדולים, ותחת מעטה חשאיות כבד, אותרה דרך חלופית מדרום לירושלים שדרכה ניתן היה להגיע לירושלים. רובה של הדרך החלופית הייתה עבירה לכלי רכב, מלבד רכס בעיתי אחד. הפתרון הזמני שנמצא היה ששיירות האספקה ינועו עד לרכס הבעייתי ושם יעבירו את האספקה באופן ידני אל כלי רכב מהעבר השני של הרכס על מנת להעביר את האספקה לירושלים. כמובן שזה היה פתרון זמני בלבד. במקביל החל מבצע הנדסי מורכב וחשאי להכשרת הקטע הבעייתי למעבר של כלי רכב, למרות המחסור בכלי הנדסה וציוד חפירה. היה גם לחץ זמן, ולא רק בשל העובדה שהיה עניין להגיע לירושלים במהירות האפשרית, אלא שבדיוק אז קיימו שני הצדדים, הישוב העברי ומדינות ערב, משא ומתן, בחסות האו"ם, על הפוגה בקרבות, שהיה אמור לא רק להפסיק את הקרבות אלא גם להקפיא את כל הפעולות בשטח, כולל בנית הנתיב החדש לירושלים. לכן נעשה מאמץ עילאי לסיים את הכשרת הנתיב החדש עוד לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף. המאמץ הגדול הצליח, והעובדים הצליחו לסיים את המבצע ב-11 ליוני 1948. מה שאפשר לחדש את האספקה של מוצרי מזון, מים וציוד לירושלים הפסקת האש נכנסה לתוקפה ב-19 ליוני 1948.

הדרך הזו נקראה "דרך בורמה" על שם דרך בורמה האסייתית שמחברת בין דרום סין לצפון בורמה (היום מיאנמר) שנסללה במבצע הנדסי מסובך בשנים 1938-1937 לאחר פרוץ מלחמת סין-יפן. סיום הסלילה של דרך בורמה איפשר, אמנם, לשיירות אספקה להגיע לירושלים, וגם זה תחת אבטחה כבדה. אך המלחמה לא פסקה והתחדשה לאחר סיום ההפוגה. כך ירושלים המשיכה להיות נצורה, לפחות לתנועה אזרחית, עד לחתימת שביתת הנשק עם ירדן, שסיימה למעשה את מלחמת השחרור, ב 3 לאפריל 1949. רק אז נפתחה דרך בורמה גם לתנועת אזרחים. כאמור, המצור על ירושלים התחיל מיד עם החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל ב 29 לנובמבר 1947 . למרות שדרך בורמה נפתחה ב 11ליוני 1948, ירושלים המשיכה להיות נצורה עד לחתימת שביתת הנשק עם ירדן ב 3 לאפריל 1949. מדובר אפוא על כמעט שנה וחצי של מצור על העיר, למעט מעבר של שיירות אספקה מאובטחות, אבל בכל התקופה הזו, ירושלים הייתה חסומה לתנועת אזרחים. אין יוצא ואין בא.

איך אנחנו קשורים לדרך בורמה?

תקופת טרום הקמת המדינה, תקופת המנדט הבריטי, הייתה תקופה קשה למשפחתי. המצב הכלכלי של משפחתי היה קשה ללא עבודה ותנאי מגורים מינימליים. ובנוסף לכל, כשהייתי בערך בן חמש, אמי שרה (סבתא רבתא של יובל) ואבי התגרשו בשנת 1945 ואני נשארתי עם אמי יחד עם שתי אחיותיי – אחותי הגדולה מרגלית שהייתה בת שנה, ואחותי הקטנה חנה שרק נולדה. אבי סבל מבעיות שכרות ולאחר הגירושים מאמי נעלם מהאופק ומאז הגירושים לא ראיתי אותו מעולם. בנוסף, הוא גם התחמק מתשלום דמי מזונות ומדאגה למשפחה והשאיר את אמי לנפשה לדאוג למשפחה ולילדים. לא היה לנו מקום מגורים לאחר שאמי נאלצה לעזוב את החדר שבו גרנו בשכונת נווה צדק בתל אביב. זכור לי שתקופה מסוימת גרנו בחדר מדרגות בשוק הכרמל בתל אביב ואח"כ עברנו לצריף רעוע בשכונת שפירא בתל אביב עם שירותים משותפים בחצר למספר משפחות. במצב זה, לא הייתה לאמי ברירה ועל מנת לפרנס את המשפחה נאלצה לעבוד בעבודות מזדמנות, בשתי משמרות ביום מבוקר עד ערב. אבל מה עושים עם  שלושה ילדים קטנים, ובהן ילדה אחת בת שנה, שניה בת אפס  ואנוכי בן חמש, ללא מקום מגורים, ללא עזרה מהשפחה כשאמי יוצאת לעבודה מוקדם בבוקר וחוזרת הביתה מאוחר בערב? הברירה היחידה הייתה להכניס את הילידים לפנימייה על מנת שאמי תוכל להתרכז בפרנסת המשפחה, אבל גם כסף לממן את עלות הפנימיה לא היה. מי שנחלצה לעזרה היה ארגון צדקה, שמומן על ידי ממשלת פינלנד, שהקים פנימייה בירושלים לטיפול בפעוטות חסרי בית ללא כל עלות. אמי החליטה שאני הייתי כבר "מבוגר" מספיק והשאירה אותי בבית ואילו את שתי אחיותיי הקטנות היא הכניסה לפנימייה הפינית בירושלים. אני עד היום זוכר את מנהלת הפנימיה, איילי הבס, שבדיעבד הסתבר לי עד כמה שהיא הייתה נשמה טהורה והקדישה את כל חייה הבוגרים לטיפול בילדים ובמשפחות מצוקה. ממש  אחת "מל"ו צדיקים". ובתקופת המצור על ירושלים, כשלא היה אוכל ומזון, אנשי הצוות המסורים של הפנימיה חסכו מזון מפיהם והתחלקו עם מעט המזון שהיה להם עם הילדים המטופלים שלהם.

כאמור, המצור על ירושלים נמשך קרוב לשנה וחצי. במהלך תקופה זו, שתי אחיותיי היו בפנימייה בירושלים ואני ואמי גרנו בתל אביב. בשל המצור, נמנע מאתנו מלראות את אחיותיי במשך כל התקופה הזו. בימים אלו לא היו טלפונים ובוודאי שלא ווטסאפ ואינטרנט ולכן במשך כל התקופה הזו לא היה לנו כל קשר עם הבנות ולא ידענו מה קורה איתן. לא קשה לדמיין איך מרגישה אימא שלא יכולה לראות או לתקשר עם הבנות שלה ועוד בתקופת מלחמה. ואמנם, עם פתיחתה של דרך בורמה לתנועה אזרחית, הדבר הראשון שאמי עשתה היא לנסוע לירושלים, לפנימייה שבה שהו הבנות, על מנת לראות אותם. אני זוכר כאילו שזה קרה אתמול, איך עמדנו בתור לאוטובוס בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, במשך למעלה משמונה שעות על מנת לעלות לאוטובוס שיוביל אותנו לירושלים בדרך בורמה החדשה. בניגוד להיום, הנסיעה עצמה לירושלים בדרך בורמה לקחה שעות ארוכות כיוון שהדרך הייתה משובשת ובחלקה נסענו על דרכי עפר. בסופו של המסע הארוך והמייגע הזה הגענו לירושלים לקראת חצות הלילה ונאלצנו לחכות עד הבוקר לפני שיכולנו להיפגש עם האחיות שלי לאחר כמעט שנה וחצי של נתק מוחלט! אני עצמי לא כל כך זוכר איך הייתה הפגישה של אמי עם הבנות שלה, אבל אני משוכנע שהייתה שם הרבה התרגשות והרבה בכי. אז הנה הקשר שלנו לדרך בורמה שכן הייתה לנו הזכות, גם אם מדובר בנסיבות קשות ומאד עצובות, להיות בין האזרחים הראשונים, שהשתמשו בדרך הזו על מנת לעלות לירושלים.

הזוית האישית

יובל דרור: התרגשתי ונהניתי לשמוע על הסיפור שסבא סיפר לי, התחברתי אליו מאוד. למדתי מהסיפור על ילדות קשה וכואבת והבנתי שאני צריכה להעריך יותר את כל מה שיש לי- משפחה, חברים, רכוש, מקום מגורים.