מאגר סיפורי מורשת

"נבנה ארצנו, ארץ מולדת, כי לנו, לנו ארץ זאת. נבנה ארצנו ארץ מולדת, זה צו דמנו, זה צו הדורות." (אברהם לוינסון)

נולדתי בשנת 1951. מדינה ישראל הייתה בחיתוליה ואני גם כן. המדינה הצעירה צועדת את צעדיה הראשונים- תנופת בנייה, פתוח חקלאות, טיפוח החינוך ועוד. אני צעדתי את צעדי הראשונים בלימוד השפה העברית, בהכרת הארץ באמצעות שירים וטיולים וכן בספיגת ערכים באמצעות מורים ומחנכים, שהפליאו להשריש בנו את האהבה למולדת.

מולדתי גדלה ומתפתחת בהיבטים רבים- טכנולוגיות מתקדמות והמצאות פורצות דרך, חקלאות המפריחה את המדבר, מוסדות אקדמיים מעולים ומחקרים המזכים את החוקרים בפרסי נובל, רפואה מתקדמת ועוד. זאת לצד הגנה על גבולותיה במלחמות עקובות מדם. אני מתבגרת ומתפתחת אתה. לומדת בתיכון עיוני במגמה ביולוגית, משרתת בצבא במודיעין, לומדת במכללה למורים הוראת מדעים, ומשלימה תואר שני ושלישי, המלווים במחקרים מעניינים, במדעי החיים. זאת, בד בבד עם נישואין לחברי האהוב דוד ( אתו למדתי בתיכון), הולדת ילדי האהובים לירז ואסף והולדת נכדי – ניצן, ענבל, עומר ואריאל הממלאים אותי באושר ומרחיבים את חדרי לבי בכול פעם שאני פוגשת אותם. זאת לצד הצער על הצורך בהגנה על המדינה שלי הצעירה והכאב על הנופלים.

"זה התחיל בשני הורים…."  ( יהורם טהרלב )

הכול התחיל בשני הורים צעירים שעלו מבולגריה בתום מלחמת העולם השנייה. אמי סופי לוי עלתה עם אמה דינה (בוקה) לוי ירחי. אחיה של אמי שלמה, חלה בשחפת בעיירה מבודדת אליה נשלחו מורנה במלחמת העולם השנייה. עם הגיען ארצה הופנו לחדר בבית נטוש על יד הים בגבעת עלייה. אבי דוד ניסימוב עלה ארצה עם אחיו נסים ואמו חיה (וידה) והופנו למחנה מעבר בחדרה. הורי הכירו בבולגריה, הפכו לזוג בארץ וכאן, בארץ חמדת אבות, החליטו לקשור את גורלם זו בזה. הורי נשאו בשלהי שנת 1949 ביפו, במסיבה שמחה בבית קרובי משפחתה של אמי. בשש שנותיהם הראשונות בארץ, התגוררו אמי, אבי וסבתי בחדר קטן. החדר היה אחד מבין שלושה חדרים במתחם המצוי במרחק עשרים מדרגות מהים בגבעת עלייה. החדר הכיל מיטת עולים ממתכת  ומזרן העשוי מקש. אמי, התופרת המחוננת, תפרה כיסוי מיטה נאה למיטה. בכול פעם שישבו על המיטה, נוצר שקע במזרן וצריך היה לטפוח עליו על מנת שיקבל את צורתו ה"מקורית". בחדר היה מזרן נוסף ומספר כיסאות. מדי פעם הגיעה סבתי וידה לביקור. בחצר המתחם היה חדרון קטן שהוגדר כמטבח. חדרון נוסף הוגדר כחדר שירותים. במטבח הייתה פתיליה עליה בישלו והרתיחו מים לכביסה ורחצה ,המים הורתחו בדוד ענק אליו הוכנסו שבבי הסבון והכביסה. הרחצה נעשתה בפיילה ממתכת שהוכנסה לחדר המרווח. אמי עבדה כתופרת ב"בית רומנו" בתל-אביב ואבי סלל כבישים. בשלב זה בחייהם החליטו הורי שעליהם להרחיב את המשפחה. החלטה נבונה מאד, בהתייחס לכך שזו אני שנולדתי… נולדתי בשנת 1951 בבית חולים "צהלון" ביפו.

שש שנות חיי הראשונות עברו עלי בחדר בגבעת עלייה. איני נושאת איתי זיכרונות מתקופה זו. על-פי ספורים של בנות משפחה, שיחקנו בחצר הבית בצעצועים ובבובות שיוצרו על ידי ההורים ובילינו שעות רבות בים. בגיל חמש הלכתי לגן בגבעת עלייה ובגיל שש רשמו אותי הורי לבית הספר "ויצמן" ביפו. מאחר, שהדירה ביפו הייתה עדיין בבנייה, צעדנו אמי ואני מדי יום, בשעות הצהריים (משמרת שנייה) לבית הספר ושבנו לפנות ערב הביתה.

ילדות ביפו

סוף סוף דירה אמיתית בשדרות ירושלים ביפו. קפיצה למאה העשרים. חדר שינה, חדר קטן נוסף, הול קטן, מטבח, מרפסת והפלא האמיתי- חדר שירותים וחדר אמבטיה. אמנם, קומה רביעית, אמנם 80 מדרגות, אך מי סופר? במיוחד, שניתן ל"התגלץ'" על מעקי המתכת העגולים בחדר המדרגות! חצר גדולה, שלושים משפחות של עולי בולגריה הגרים בשלושה בניינים המחוברים ביניהם בגג משותף. הגג המשותף הפך עם השנים לנתיב המסחר בין השכנים. דרכו הועברו צלחות עם מטעמים והודעות כמו : "אימא בקשה דרוש מי תוקה" שפירושה- "החזיקי אותי כאן". התקשורת בין השכנים נעשתה בין המרפסות, תוך כדי תליית הכביסה הצחורה. הקניות נעשו במכולת הקטנה, הירקות – בחנויות הרבות שנפתחו ברחובה הראשי של יפו, העופות והבשר אצל הקצב ובנו הנאה. מדי פעם, נקנו מעדנים שהגיעו מבולגריה במעדניה היקרה שהייתה שייכת לאחד השכנים שלנו. והנה הגיע המקרר. את הקרח הבאנו מבית החרושת "הקרוב" לבית. קנינו בלוק והגענו עם מחציתו.

אימא המשיכה לעבוד כתופרת בתל-אביב. אבי החל לעבוד כברמן בבתי קפה יוקרתיים בתל-אביב. עבודה זו הפגישה אותו עם שחקנים ואמרגנים. כך, זכיתי אני לראות את כול האופרות שהוצגו בבית האופרה הישן בתל-אביב, ללכת להופעות של זמרים מפורסמים שהגיעו לישראל- אדמו, קליף ריצ'רד,  חוזליטו-ילד הפלא מספרד וכמובן הרכבים ואומנים ישראלים- שלישיית "גשר הירקון", יוסי בנאי, השלושרים ועוד. המוזיקה גרמה לי לאושר רב. מרבית היום שרתי וזמזמתי לעצמי. אני נזכרת בערגה ארוחות החג המשפחתיות.  אחי אבי, דודתי , סבתי ושלוש בנות דודי מגיעים אלינו לארוחת חג. וגולת הכותרת- נשארים ללון אצלנו. אני עדיין בת יחידה והבילוי המשותף הסב לי שמחה רבה.  המפגשים המשפחתיים התקיימו שנים רבות ואחותי זוכרת אותם כחוויה נעימה. חיים בחסכנות ובצניעות. נעליים חדשות לקראת החגים. הבגדים נתפרים בבית. נעלי התעמלות של "המגפר" כבדות מאד ומקשות מאד על הריצה.

" ולפעמים כשאני כך לבדי" (יוסי בנאי)

אני נזכרת בחצר ילדותי. כשלושים ילדים תוססים בגילאים שונים. "תופסת", שלוש מקלות, קלאס, חמור חדש, חבל, שני חבלים, גולות בחורף וגוגאים בקיץ. חמש אבנים על רצפת חדר המדרגות הקרירה בקיץ. שירה וסעודה משותפת על הדשא בקיץ.  מעט רבים הרבה משלימים.  לומדים בתורות לרכוב על האופניים  היחידים שהיו בחצר. יושבים על הספסל בשדרה הרחבה בשדרות ירושלים ולומדים לזהות מכוניות. פוגשים את חתן חידון התנ"ך- עמוס חכם על ספסל בשדרה ולומדים את שמות בני המן. הלונה פארק הוקם בשנת 1952 ביפו סמוך לבית הורי. מדי שבת בבוקר נשמעו שירים ישראלים ברצף ובאופן חוזר במשך היום כולו (שירים של בני ברמן, שירי ילדים ועוד). חברותיי לשכונה ואני התייצבנו בבוקר כעניות בפתח, עד שהוכנסנו חינם למתחם. עלינו לגלגל הענק מספר פעמים ביום, על בסיס מקום פנוי, סובבנו על קרוסלת הסוסים בכול פעם שנותר סוס ללא רוכב ולעתים רחוקות מאד, זכינו לעלות למכוניות המתנגשות. בקיץ, נוסעים באוטובוס לים לבלות עם חברים ובני משפחה. בחורף, חוצים את שדרות ירושלים (ההופכת לונציה ) בתלת אופן.

בהיותי בת תשע וחצי קרה הדבר שחיכיתי לו שנים רבות- אחותי חיה נולדה. תינוקת מתוקה וחייכנית, אתה ביליתי שעות רבות ביום ועל ידה ישנתי בלילה.  הורי עבדו ואני הייתי השמרטפית שלה בשעות אחר הצהריים. שיחקנו, קראנו וסיפרנו סודות.

גיל 11, אני מתעוררת בבוקר לקול נגינה. על הכיסא ליד המיטה מונח טרנזיסטור. איזה אושר! טרנזיסטור חדש עם אוזניות. אפשר להקשיב למצעדי הפזמונים, לשמוע ספרי מתח, להקשיב לתוכניות הילדים בצהריים ולעקוב אחרי משחקי הכדורגל העולמי ששודר ברדיו.

גיל 12- בת מצווה. כול החברים מוזמנים אלי הביתה. הפתעה- פטיפון ושני תקליטים פופולריים. רוקדים טוויסט לצלילי צ'בי צ'קר ואוכלים מהמטעמים שהכינה אמי.

לימודים בבית הספר היסודי "ויצמן"

שמונה שנים של למידה משמעותית של השפה העברית, תנ"ך, מולדת וחשבון . מחנכים הרואים בעבודתם שליחות חשובה. המחנכים הכירו כול אחד מהתלמידים ומשפחתו ודאגו בסתר לכל מחסור. שיעורי חקלאות בגן הירק. עדרנו, זרענו,  השקנו את השתילים הצעירים ובסופו של התהליך- הבאנו את היבול (חסה, צנוניות, בצל) הביתה. שעור תזונה בכתה ותורנות של שבוע בחדר האוכל. לובשים סינרים, קוצצים ירקות, מכינים סלטים ותבשילים בהדרכת המורה הקפדנית לתזונה . עורכים את השולחנות , מניחים את הירקות והפרוסים ואת סירי המרק על השולחנות וממתינים לתלמידים שיבואו לסעוד. שעורי זמרה בהם לומדים להקשיב ליצירות קלאסיות. אחר הצהריים מגיעים לשיר במקהלת בית הספר. שרים שירי אהבה לארץ ומתמודדים בתחרויות ארציות. אחר הצהריים מכינים שיעורים, הולכים לספרייה  וממתינים כשעה בתור על מנת להחליף ספר קריאה שמחזירים באחר. נפגשים לשיחות ומשחק עם חברות אחר הצהריים. קובעים את מועד הפגישה והמקום מראש, אין טלפונים בבתים. חברות ילדות שהופכות לחברות המלוות אותי עד היום. המחנכת רחל סלוצקי הייתה מורה אוהבת ואהובה. מתוך הבנה, שהורינו עסוקים בהישרדות, הקדישה שעות רבות מזמנה להקנות לנו השכלה רחבה. בחברתה הלכנו בפעם  הראשונה למוזיאון ולתיאטרון. יש ! סוף סוף יש לנו טלפון בבית.

מסיבת סיום מרגשת בתום שמונה שנים בחממה והופ לתיכון.

מצגת ילדות

התבגרות ולימודים בתיכון עירוני ז'

"אני ואתה נשנה את העולם, אני ואתה ואז יבואו כבר כולם"   (אריק איינשטיין)

מתקבלים לתיכון לאחר מיון  קפדני ומשלמים שכר לימוד. התלמידים מגיעים מיפו , דרום תל-אביב ושכונות לוויין נוספות- מיזוג גלויות למהדרין. מר ליפשיץ המנהל וחבר מוריו מקפידים בקלה כבחמורה – תלבושת אחידה, הופעה צנועה ונקייה ויותר מכל על התייחסות רצינית ללימודים ושאיפה להצלחה. רק בשיעורי הגדנ"ע מותר היה לבנות להגיע עם מכנסי חאקי שנראו כמפרש. מורים מעוררי כבוד ומעט יראה ותלמידים המגששים את מקומם בבית הספר החדש. אט, אט מתגבשת קבוצה השותפה ללימודים ולבילויים.

מגמה ביולוגית- עשרים ושמונה תלמידים רציניים, שאפתנים ותחרותיים. שעות לימוד ארוכות, שיעור בית רבים אך, הכול נראה קל יותר כאשר אתה מוקף בחברים. בשעות אחר הצהריים נפגשים להיעזר זה בזה בהכנת השיעורים. בכתה י"ב לומדים לבגרות. דוד ואני לומדים ביולוגיה, תנ"ך וספרות מהמחברות המסודרות שלי ודוד מנסה ללמד אותי את יפי המתמטיקה.  אחותי חייקה בת השמונה, משחקת בחצר במשחקים של פעם עם החברות של היום. מדי פעם מבקשת מאתנו שנכין לה כריך ונשגר אותו לידיה מהקומה הרביעית. סבתי בוקה, שהתגוררה אתנו כל השנים , נפטרת. אמי עצובה מאד. גם חייקה ואני נעצבות אל ליבנו.

בהיותי בכתה י' הצטרפתי לארגון "נוער לנוער" ארגון נוער התנדבותי ישראלי, ללא כול שייכות פוליטית ומפלגתית. על מנת ללמוד על  מטרות הארגון ודרך פעילות, השתתפתי בכנסים , בהרצאות ובמחנות לימוד. פעמיים בשבוע, בשעות אחר הצהריים התנדבתי במועדון העיוורים ביפו. קראתי למשכילים שביניהם את החדשות בעיתון והם לימדו אותי לקרוא "בין השורות". שיחקתי עם חלקם דומינו והם לימדו אותי לשחק משחק אסטרטגי. עזרתי לנשים לסדר את השיער ולהתאפר והן לימדו אותי את סוד הטיפוח, נתבקשתי לשפוט בחילוקי דעות ולמדתי מהם את כוחו של הוויתור. גיליתי, שהם רואים טוב יותר ממני. בעת כניסתי למבנה, צעקו חלקם  מהקומה השלישית – "דינה הגיעה". שלוש שנים של נתינה וקבלה.

טיולים שנתיים במשאיות, ביקורים בהצגות ובמוזיאונים, שיעורי חינוך גופני מאתגרים והפגת המתח במעשי קונדס קלילים. במוצאי השבת יוצאים כחבורה מגובשת לצפות בסרט בת-אביב ולאכול גלידה בפינת המשלט באלנבי. דוד חברי לכתה הופך להיות חברי ושותפי לחיים. 

בשבתות ובחופשות מבלים בחוף הים בגבעת עלייה- שוחים, משחקים במטקות וחותרים בחסקה. כן, בדיוק במקום בו ביליתי את שנות חיי הראשונות. בחוף התכנסנו גם בחופשות מהצבא ואליו הגענו לפגוש את החברים עם בתנו הבכורה- לירז. עשרים ושמונה נערים ונערות שהפכו בתום ארבע שנים לבוגרים ובוגרות. בחלוף  השנים-  מספר רב מביניהם הפכו לרופאים ולרופאות ואחרים -לפיסיקאים, לכלכלנים בכירים, למהנדסים, למרצים, לרוקחים ועוד- הדור שיצעיד את המדינה קדימה. מסיימים בגרויות. סוף, סוף קונים טלוויזיה ורואים את המצעד הצבאי. עתה, ממתינה להם המשימה הבאה- שירות בצבא. אין משתמטים. בזמן הקצר שנותר בין  מבחני הבגרות לגיוס, נוסעים באוטובוס לכנרת. מספר ימי חופשה והנה אנו נפרדים ומתגייסים.

מצגת התבגרות

שירות צבאי בתקופת מלחמת ההתשה ולאחריה

"על המחנה נדלק ירח על המאהל כוכב זורח והזמן כמו גומי מתמרח…." (אבי קורן).

שירתי במודיעין ב"צנזורה הצבאית". קראתי עשרות מכתבים ביום של אותן יחידות. עם הזמן, הכרתי את החיילים ואת בני משפחתם. המידע היה גלוי רק לעיני ורק אם התעוררה בעיה כלשהי, פניתי למפקדת. באחד הימים נשלח מחטיבת השריון מכתב של "אלמוני" בשם שלמה להט. במקרה, מפקד חטיבת השריון בדרגת אלוף… עשיתי משגה רציני ופתחתי את המכתב. לא ניתן לסגור את המכתב חזרה כיוון שנעשה חתך בדופן המעטפה. שיחה קצרה עם המפקדת ומשפט בפני ראש הצנזורה הצבאית.

סיימנו את השירות הצבאי והתחלנו ללמוד. לאחר שנה , פרצה מלחמת יום הכיפורים. בני הדור שלנו נקראו לקרב. שהייה ארוכה מעבר לתעלה, דאגה לחברים וכאב רב על הנופלים.

"כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי כאן בניתי את ביתי בשתי ידי כאן גם אתה אתי וכאן כל אלף ידידי ואחרי שנים אלפיים סוף לנדודי" (עוזי חיטמן)

כיצד מסכמים חמישים שנים של עשייה רבה והתקדמות? בדרך המתאימה לדור, שלא היה לו פנאי להתלבט ולחפש את עצמו.

 

הוריי בנישואיהם

הרחבת המשפחה-  תחילה נולדה הבכורה לירז וארבע וחצי שנים אחריה, אחיה הצעיר אסף. הורי היקרים והאהובים סופי ודוד נפטרים בעודם צעירים. לימודים במוסדות להשכלה גבוהה- לימודים במכללת לוינסקי לחינוך וקבלת תואר ראשון בהוראת מדעים בחטיבת הביניים לימודים ומחקר לתואר שני במדעים, קבלת תואר דוקטור במדעים. רכישת השכלה רחבה, מפגש עם אנשים המייצגים את החברה הישראלית בשלל דעותיה וגווניה ורכישת חברים חדשים. הכשרת סטודנטים למדעים ומחקר במכללת לוינסקי ובאוניברסיטת בר-אילן. חוזרת ללוינסקי כמרצה מן המניין. טיולים  משפחתיים בארץ, נופשים בתי ספר שדה של החברה להגנת הטבע ואפילו שתי קפיצות קטנות לחו"ל.

לירז נשאת, אסף מתחתן והמשפחה מתרחבת. אני בת חמישים וכמתנה מקבלת מתנה נפלאה- נכדי הבכור ניצן. מתנות נפלאות נוספות ניתנו לי בשנים הבאות- ענבל, עומר ואריאל. המשפחה שלנו מתכנסת בכול יום שישי לארוחה משפחתית. בראש השנה ובפסח מתכנסת המשפחה המורחבת הכוללת את אחותי ומשפחתה (אחייני- עדי גיא וארז , בני/בנות זוגן וילדיהם- האהובים עלי מאד). המשפחה יוצאת לטיולים ונופשים בארץ ומדי קיץ יוצאים כולנו לטיול או נופש בחו"ל.

וכול שאר סיפורי המשפחה מועברים בעל-פה מדור לדור…

מצגת המשפחה שלי

הזוית האישית

סבתא דינה: החוויה המרכזית היא הבילוי האיכותי והמעניין בין סבתא ונכדה שמפרידים בניהם שני דורות למדנו להקשיב זו לזה ולכבד את תפיסות העולם השונות אהבנו את המפגשים המסקרנים עם שאר המשתתפים ולמדנו על ההיסטוריה שלהם ועל הדברים המרגשים אותם התרגשנו אתם שמחתי לראות שנכדי עומר הוא בעל חשיבה מעמיקהסקרן ודעתן וכן שהוא מוכן לשתף את כול השומעים בדעותיו המעניינות והבוגרות.

עומר: החוויה שלי הייתה מיוחדת מאוד דבר ראשון שמחתי מאוד מהעובדה שסבתי הסכימה לבוא כל שישי בשמונה בבוקר למפגש כדי להשתתף בתוכנית זו אך זה לא העיקר גיליתי הרבה על סבתי על הוריה ועל הוריי הוריה ראיתי כמה העיסוקים שלה בילדות היו שונים משלי שאלתי דברים שלא הייתי חושב לשאול ביומיום סבתי סיפרה לי על חייה הפרטיים ועל נושאים שלא היינו מדברים עליהם סתם כך אך יותר מכל נהניתי נהניתי מהזמן שבו ביליתי עם סבתי במסגרת התוכנית התוכנית הייתה מעניינת מרגשת ומאתגרת היא הייתה שווה כל רגע שהוקדש ממליץ לכל אחד אנו מאחלים לעצמנו להמשיך לפגוש זה את זו בחום חיבוק ואהבה אנו נשמח לשתף את כול משפחתנו בקשר הרב דורי.