מאגר סיפורי מורשת

קורות חיים סבתא שוש

נולדתי בחיפה כשושנה לינדזן בשנת 1945 כבת בכורה להורי ישראל ופנינה. משפחתי הייתה משפחת פועלים ממוצעת אמי הייתה ממקימי המושב תל-עדשים ואבי עלה ארצה מפולין ב-1939 ממש לפני פלישת היטלר לפולין. משפחתו של אבי הייתה משפחה ציונית ואירחה בביתה פעילי עלייה. משפחת אמי פוגל/ציפורי הגיעה בשנת 1925 כחלוצים למושב תל- עדשים בעמק יזרעאל.

סיפורה של משפחת לינדזן

האב משה – הירש לינדזן ואשתו רחל חיו בעיירה קטנה ושמה יידלינסק ליד הנהר רדומסקי. לא רחוק מהעיר רדום. היו להם חמישה ילדים: ישראל (אבא שלי), אברהם, תמרה, ועוד 2 בנות שכרגע אינני זוכרת את שמן.

למשה הירש הייתה חנות שהיום אפשר היה לקרוא לה כל-בו, כי היא הכילה הכל, החל משרוכי נעליים, כלי בית, ומטאטאים, דרך מזון, כמו לחם, ירקות, גבינות ושימורים ועד מזון כמו שעורה לסוסים. האב משה הירש היה ציוני נלהב ולדברי אבא שלי היו מבקרים בביתם פעילים ציוניים מתנועת ההשכלה. בבית היו תמיד ספרים מעניינים ולא רק ספרי לימוד תורה והאם שהייתה דתייה אדוקה התנגדה  לכך.

אבא שלי למד ב"חדר" ונחשב ל"מרחף", כי תמיד היה בורח מהלימודים החוצה. בילדותנו הוא סיפר לי ולצביקה סיפורים רבים על העיירה ועל הגעגועים שלו למקום היפה, ליערות העצומים שבסביבה ולנהרות שבה.

עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה התחילו להגיע שמועות לפולין על מה שקורה שם והאב משה החל לחשוב על עלייה לארץ ישראל, אך לפני הכל לדאוג לשני בניו הבוגרים ישראל ואברהם. הוא רכש עבורם חלקת אדמה בארץ ישראל ובפברואר 1939 ממש לפני פלישת היטלר לפולין הם עלו ארצה. כל יתר בני המשפחה נשארו וניספו בשואה, חוץ מתמרה שהצליחה להימלט ממחנה עבודה בפולין בעזרת הפרטיזנים ולאחר תלאות רבות הגיעה גם היא ארצה.

צביקה אחי נסע לטיול שורשים בפולין והגיע לעיירה הזו ומצא שם אישה שזכרה את המשפחה וכל הסיפור הזה מוקלט אצלו.

חווית מלחמת השחרור

הורי גרו בואדי ירושמייה בחיפה, בלב סביבה ערבית, כשממולם בית הנאג'דה הבריטית (המשטרה).

ב – 1948 ממש לאחר ההכרזה על הקמת המדינה החלו פרעות מצד הערבים והורי עברו לבית הסבא והסבתא במרכז חיפה, כשנרגעו הפרעות ושבנו לביתנו מצאנו בית הרוס ובמיטתי פגז של מרגמה. (מאז קראו לי "ניצולת מלחמת השיחרור").

ילדותי עברה עלי בשמחה רבה, אבי ראה חשיבות רבה בהתחברות להוויה הישראלית ובכיתה ה' עיברתו הורי את שמנו ל"עדשי". כשבישרתי למורה על שינוי שם משפחתי היא הרימה גבה ודרשה ממני להביא מכתב מההורים (את העלבון לא אשכח עד היום). בנעורי הצטרפתי לתנועת הצופים בה הייתי מדריכה. וכמו כן הייתי פעילה במסגרת נוער לנוער בעיר.

התגייסתי לנח"ל ויצאתי עם הגרעין לקיבוץ תל –קציר, שם חייתי במשך 5 שנים.

חוויה מכוננת בחיי

סיפור של עמידה אמיצה מול אויב.

הסיפור שלי עוסק בתקופה, שבה הייתי חברת גרעין נח"ל בקיבוץ תל קציר. התקופה בין השנים 1964-1967 הייתה רווית הפגזות והתנקשויות מצד הסורים ששלטו ברמת הגולן. כחברת גרעין צעירה הרגשתי מחוברת מאוד ליישוב הספר בו חיינו והאמנתי שבזכות השתרשותנו במקום נצליח לשמור על הגבול ועל המדינה.

בעלי עזרא, שבתקופה ההיא היה עדיין "החבר שלי" ירד יום יום לשדות המריבה כדי לחרוש ולעבד את האדמה. ובאופן קבוע היה זוכה להפגזות מ"חירבת תאופיק" מוצב של הסורים ממש מעל תל קציר.

בתמונה: גוררים את הטרקטור שסבא עזרא עלה איתו על מוקש.

הימים היו קשים ביותר, מיד עם הישמע שריקת הפגז היינו רצים עם הילדים לבונקרים ולפעמים היינו שוהים שם יום שלם. ההפגזות נמשכו לאורך שנים רבות עד מלחמת ששת הימים בה כבשנו את רמת הגולן.

בתמונה: ראיון לעיתון "דבר"

בתמונה: מבט מתל קציר אל רמת הגולן.

בתמונה: סבא עזרא במבט אל תל קציר

לעולם לא אשכח את היום בו יצאנו מהבונקרים, כשהגיע לבקרנו אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר (דדו), הרמנו אותו על כפיים, שרנו, רקדנו ובלבנו הרגשת ניצחון וגאווה.

בתמונה: ההורים והילדים יוצאים מהבונקר.

רק אז התפנינו לראות את הנזקים שנגרמו לקבוץ: חדר האוכל ההרוס, בתי הילדים המחוררים והעצים השרופים. מיד לאחר מלחמת ששת הימים באוגוסט 1967 נישאנו עזרא ואני על דשא חדר האוכל ההרוס ובליבנו הרגשת שמחה אין סופית "הנה אנחנו מעטים מול רבים ניצחנו את אויבינו הסורים".

בתמונה: חדר האוכל ההרוס לאחר מלחמת ששת הימים וסבא וסבתא בחתונתם.

בשנת 1969 עזבנו את הקיבוץ היפה לחוף הכינרת ועברנו לחיפה. שם נולדו ילדי גיא ומעיין וב-1974 החלטנו לעזוב את העיר חיפה ולנסות חיי מושב וכך עברנו למושב עין יהב בערבה בו אנו חיים עד היום. המעבר לחיים חקלאיים שימח אותי והייתי שיכורה מהרגשת המרחבים ותחושת החופש, עבדתי לצד בעלי בכל ענפי החקלאות כולל גידול תרנגולי הודו. בשנת 1979 נולד בני שובל ובשנת 1982 התחלתי לעבוד כרכזת חינוך לגיל הרך במועצה האיזורית. החיים במושב מלאים ויפים, הקהילה חזקה, וחיי התרבות והחברה עשירים.

ביוני 2000 נולדה נכדתי הבכורה אורי, וביוני 2001  נולד נכדי השני רן.

במרץ 2002 טולטלו חיינו ועברנו אסון כבד, בננו שובל נהרג בהתהפכות טרקטור במושב, זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא והוא בן 23 בלבד. במאי 2005 נולד נכדי השלישי דן, ובמאי 2006 נולדה נכדתי הרביעית והקטנה ביותר שני.

בתמונות: סבא וסבתא עם הנכדים

בספטמבר 2007 סיימתי את עבודתי כרכזת חינוך והתחלתי כפנסיונרית לנהל את ארכיון המושב, עבודה הממלאת אותי סיפוק רב עד היום. במסגרת עבודתי זו אני יוזמת פרוייקטים שונים בחיי הקהילה ומקדמת הקמת מרכז תיעוד ומורשת ביישוב.

בתמונה: יום הולדת 70 של סבתא שוש.

קורות חיים סבא עזרא

נולדתי בבצרה שבעיראק ב- 22.6.1944 למשפחה עשירה, לאבי נאג'י היו שני בתי מלון על נהר שאט אל ערב.

שם המשפחה שירין עתיק מאד ועד כמה שידוע לנו הגיע כנראה מפרס דרך אחד הסבים שהיה צורף ונהג להעביר סחורות מעיראק לפרס בסירה קטנה. אותו סב חי במאה ה- 16 ליד המקום שנקרא "קאסר שירין" בפרס ופעם נהגו לקרוא בשמות משפחה ע"ש העיר הקרובה למקום המגורים כמו צנעני מצנעה ושרעבי משרעב.

גרנו בבית גדול בן שלוש קומות עם פטיו יפה (חצר פנימית), ובבית זה התגוררה כל המשפחה הסבתא והדודים. בבית היה גם מרתף שבו היה דודי ניסים מתאמן על מכשירי כושר ואני הייתי מציץ בקנאה. שפת הדיבור הייתה ערבית אם כי כל המשפחה דברה גם אנגלית.

בתמונה: סבא עזרא עם הוריו מזל ונאג'י

המשפחה הייתה מסורתית וזכורות לי ארוחות ליל שבת, כשהדודות והסבתות טורחות מבעוד יום על הכנת כל המאכלים, אבי נהג לערוך קידוש וכולנו חיכינו בסבלנות לתחילת הארוחה. הייתי הבן הבכור במשפחה ונקראתי על שם סבי עזרא, שאותו לא הספקתי להכיר, זכיתי לפינוק רב מצד הדודים וכל אחד נלחם על זכותו לטייל ולשחק איתי, הם היו לוקחים אותי לשפת הנהר, או לשייט קטן במעין יאכטה.

בתמונה: סבא עזרא והעבד רזוקי (ליד העגלה)

סיפור הבריחה של סבא עזרא

הורשינו לקחת כמה בגדים ואוכל ואימי הסתירה בין בגדיה גם כמה תכשיטים. זירזו אותנו מאד ושילמנו לערבי, כדי שיעביר אותנו בלילה בסירה קטנה מבצרה לפרס.

במהלך השייט היינו צריכים להסתתר מתחת לשמיכות, כדי שהערבים על שפת הנהר לא יראו אותנו היה קר וחשוך ואחי רוני שהיה אז בן שנתיים החל להשתעל, הערבי בסירה איים שיזרוק את הילד למים אם לא יפסיק להשתעל ואז כיסיתי את פיו ומידי פעם שחררתי קצת כדי שיוכל לנשום וכך הגענו לצד השני של הנהר.

שם העמיסו אותנו על משאיות בחשכת הלילה, כשאנו שוכבים בשכבות: קומה ראשונה הגברים, קומה שנייה הנשים וקומה אחרונה הילדים.

כך הגענו לאחר טלטולים רבים לעיר אבאדאן. התאכסנו עם פליטים נוספים באולם גדול של בי"ס מקומי ואנשי הקהילה היהודית במקום דאגו לנו לאוכל ובגדים. לאחר כמה ימים הטיסו אותנו ארצה במטוס דקוטה ונחתנו ביבנאל.

בתמונות: תעודות עליה של אבי – נאג'י שירין , שלי , של אחי ואימי:

הגענו לשער עלייה ומשם ניסינו לחפש את אבי, אחרי זמן לא רב נמצא אבי שהתגורר באותה עת עם אחיו בעיר יפו, כשנפגשנו, הורו לנו לעבור לגבעה ועליה כמה אוהלים שהיום נקראת טל שחר. בפברואר 1950 בעת השלג הגדול ברוב חלקי הארץ התעופפו האוהלים ואנו נשארנו בחוסר כל ועברנו למושב בית עזרא (אז אשדוד א'). שם גרנו עד 1953 ומשם עברנו למעברת קוביבה היום כפר גבירול.

בשנת 1957 נפטר אבי ואנו נאלצנו לעזוב את המקום. אימי קבלה עבודה בקופ"ח בבני ברק ושם חייתה עד יום מותה. בשלב המעבר לבני ברק כבר היינו במשפחה ארבעה אחים אני הייתי כמעט בן 13, אחי רוני בן תשע , אחי דויד בן שש ומאיר הקטן בן שנה. בשל פטירתו של אבי לא נתאפשרה לי חגיגת בר מצווה ועל מנת לקרוא קדיש בא לביתנו רב שקידש אותי לתפקיד.

מאוחר יותר באותה שנה הוחלט לשלוח אותי ואת אחי רוני לחיות בחברת נוער בקיבוץ , אני הגעתי לדגניה ב' ואחי לקבוץ נחשונים בדגניה חייתי עד התגייסותי לצבא ב 1961.

החיים בדגניה ב' קירבו אותי לחקלאות ולחיי קומונה השתייכתי לתנועת הנוער העובד ובתום לימודי בביה"ס התיכון התגייסתי לנח"ל והצטרפתי לגרעין כינרת שייעודו היה להגיע לקיבוץ תל קציר. בתל קציר עבדתי בפלחה וברפת וחוויתי ימים לא פשוטים של הפגזות מצד הסורים עת הייתי יורד לחרוש בשדות שנקראו אז שדות המריבה כל זאת עד מלחמת ששת הימים שבעקבותיה נכבשה רמת הגולן ואנשי הישובים בעמק הירדן ובגליל נשמו לרווחה.

שם הכרתי את אשתי שוש ונישאנו באוגוסט 1967 מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כשכל הקיבוץ עוד היה הרוס ומחורר מפגזי המלחמה. הנישואין נערכו בדשא המרכזי של הקבוץ ובמעט הכסף שקבלנו לחתונתנו קנינו ספה, כורסא ושולחן והרגשנו נפלא. ב-1969 עזבנו את הקבוץ ועברנו לחיפה, אני התחלתי ללמוד הנדסאי אלקטרוניקה בטכניון ולאחר מכן עבדתי ברפא"ל ושוש אשתי עבדה בברקליס בנק.

ב- 1970 נולד בני הבכור גיא וב 1973 נולדה בתי מעיין.

ב- 1974 עזבנו את העיר והתיישבנו במושב עין יהב שבערבה התיכונה שם אנו גרים עד היום.

התחלנו את החיים בעין יהב באופטימיות רבה כשאנו עובדים עבודה עצמית בשדה ללא עזרת פועלים.

בשנת 1979 נולד בני הצעיר שובל. שובל סיים את שירותו הצבאי וחזר לעבוד בעין יהב. ולאחר ארבעה חודשים  קרה אסון נורא, שובל נהרג בתאונת טרקטור לא רחוק מהבית והוא בן 23 בלבד. סיפור חיי שזור בחיי העם והמדינה אמנם הגענו לארץ לאחר קום המדינה , אך עברו עלינו שנים לא פשוטות . חיינו במעברה שהייתה מנת חלקם של עולים רבים כמונו, חיינו חיים פשוטים אך שמחנו בחלקנו.

החיים בקיבוץ והשירות בנח"ל מילאו אותי בגאווה והשפיעו מאד על המשך חיי. השתתפתי במלחמת ששת הימים , במלחמת יום כיפור ועשיתי ימים רבים בשירות צבאי במילואים. אני מרגיש שותף לבניין הארץ לאורך כל שנות חיי החל מתל קציר וכלה במושב עין יהב אליו הגעתי בשנותיו הראשונות  ואפילו היום ישנה במקום הרגשת חלוציות והגשמה על הקמתו וביסוסו של המקום המיוחד הזה כישוב חקלאי פורח בלב המדבר, במקום שאף אחד לא האמין כי אכן הדבר אפשרי. השיר הראשון אותו למדתי עם עלייתי ארצה היה השיר "ישושום מדבר וציה ותגל ערבה" אז עוד לא ידעתי עד כמה משמעותי יהיה השיר הזה להמשך חיי בעין יהב שבמדבר.

בתמונה: כל המשפחה