מאגר סיפורי מורשת

מאת: ליאור שלום ודוד וולפהרט

בשנת 1973 בספטמבר משפחתי ואני עלינו לארץ (אשתי ושתי בנותיי בגילאי 7,5). אתנו היו עוד ארבע משפחות מדרום אפריקה. הסוכנות שלחו אותנו לקיבוץ משמר העמק למרכז  קליטה שם עבדנו ולמדנו חצי יום. כל הגברים והבחורות עבדו במקומות שונים. אני עבדתי במפעל ובחדר אוכל ואשתי (וידה ז"ל) עבדה בגן ילדים. הבנות סינדי וג'נין היו צריכות לשנות את שמותיהן כיוון שנאמר לנו שאלו שמות שאינם מתאימים לישראל. את סינדי שינינו לשרון ואת ג'נין שינינו לגלי.

 

יום אחד שרון נעלמה לנו והלכתי לחפש אותה. מצאתי אותה משחקת עם הילדים של הקיבוץ. אנחנו לא יודעים עד היום איך שרון תקשרה איתם כי היא לא ידעה מילה בעברית.

 

לילה אחד בתחילת אוקטובר אנחנו ישנו ופתאום אחד מהחברים שהגיע אתנו אמר שהוא שמע ברדיו שישראל במלחמה עם הערבים. התחילה מלחמת יום הכיפורים חודש אחרי שעלינו לארץ. היה בלגאן ואמרו שכל הנשים והילדים צריכים לישון במקלטים ואילו הגברים בחדר השינה הרגיל. ערב אחד אני ישנתי ופתאום התחילה אזעקה, הכל היה חשוך בגלל שהיה קרטון שחור על החלונות בכדי שהערבים לא ידעו שיש שם אנשים וקיבוץ. בחדר היה שולחן קטן באמצע, אני הלכתי בחדר החשוך, נתקעתי בשולחן ומעדתי על הרצפה, קמתי והתחלתי לנוע עוד פעם ונתקעתי בקיר.

 

כאשר הצלחתי סוף סוף לרדת למקלט הודיעו לנו שאנחנו יכולים לחזור לישון ושעברה הסכנה. הקיבוצניקים לקחו את הגברים ולימדו אותנו איך להפעיל את העוזי (כלי נשק). בתקופה של המלחמה אנחנו עבדנו במפעל במקום הקיבוצניקים שנקראו למלחמה ולמדנו חצי יום.   רק משפחה אחת שהגיעה אתנו לישראל, חזרה לדרום אפריקה. 

 

כשהיינו בקיבוץ החפצים שלנו הגיעו מדרום אפריקה. הסוכנות היהודית אמרו שהם שלחו לנו משאית קטנה שתיקח אותנו למכס. בא נהג המשאית ואני הייתי היחיד שהיה יכול לדבר קצת עברית. שאלתי אותו בעברית הכי טובה שהייתה לי, האם הוא יודע לאן לנסוע. הוא סיפר לי בעברית יותר גרועה ממה שאני תקשרתי אתו שהוא הגיע מארגנטינה והוא לא יודע איפה המקום והוא לא יודע כל כך עברית. כל הבחורים שהגיעו אתנו מדרום אפריקה באו ביחד איתי במשאית כי גם חפציהם הגיעו מחו"ל. התחלנו לנסוע בתל-אביב ולא הצלחנו למצוא את המכס. יצאתי מהמשאית לחנות  שהייתה ברחוב וביקשתי אם אני יכול להשתמש בטלפון שלהם. חייגתי לפדרציה הדרום אפריקאית, וסוף סוף יכולתי לדבר בשפה שלי (אנגלית). ענו לי מהפדרציה ושאלו אותי איפה אנחנו. הם אמרו לנו לאן לנסוע, ובזמן השיחה שאלתי אותם איך הסוכנות היהודית יכלו לשלוח לנו עולה חדש מחו"ל שלא מבין עברית ולא יודע לאן לנסוע.

 

הגענו למקום של המכס והנהג של המשאית אמר לנו לצאת מהמשאית כדי שהוא ייסע הביתה. שאלנו אותו מה עם החפצים והוא ענה: "לא אכפת לי!" והתחיל לנסוע. אמרתי לחבר'ה שנלך לשחרר את החפצים מהמכס כי זה היה הזמן של סגירתם. נכנסנו וביקשנו ממישהו שיכול לעזור לנו שהוא דובר אנגלית. הם קראו למישהו, והוא הסביר לנו כל מה שאנו נדרשים לעשות. גמרנו מהר למלא את הטפסים ואז אחד מהחברים יצא החוצה לבדוק  אם הנהג חזר ולהפתעתנו הוא חיכה בחוץ. העלינו את כל החפצים למשאית וחזרנו לקיבוץ.

 

אחרי כמה חודשים הגיעו לקיבוץ אנשים מכל מיני קיבוצים ומושבים שיתופיים. חלק מהמשפחות הלכו לקיבוצים ואנחנו רצינו מושב שתופי. הלכנו לראיונות  בכמה מקומות ואז בחרנו בכפר דניאל. שם למדתי קצת חקלאות לדוגמה חליבת פרות. הדבר הטוב שהיה בכפר דניאל זה שהיה תערובת של אנגלוסקסים וישראלים. יכולתי להתאמן על דיבור בעברית אבל גם לדבר בשפת האם שלי. ברגע שהעברית שלי החלה להשתפר (בגלל שכל יום קראתי מעריב בעברית) הם העבירו אותי למפעל של רהיטים כמנהל. ההתקדמות של המפעל הייתה טובה אז הם החליטו שיעבירו אותי להנהלת חשבונות. הלכתי למכללת רופין ועשיתי שם קורס על הנהלת חשבונות קיבוצית.

 

כמה שנים לאחר העלייה לארץ נולד לנו עוד בן. קראנו לו לירון. בשנת 1976 קיבלתי צו מהצבא ושרתתי שם שלושה חודשים. יום אחד לקחו אותנו ללמוד איך משתמשים בעוזי. אמרו לכולם שמקבלים לוח וצריך לקלוע שלושה כדורים במטרה בדיוק אחד ליד השני. כל מי שהצליח היה יכול ללכת הביתה לחופש של שלושה ימים. כולם החלו לירות ובתור שלי בפעם הראשונה קלעתי בול. המפקדים אמרו לי שאני יכול ללכת הביתה לחופשה.  

בשלב מאוחר יותר ביקשו ממני לעבוד במזכירות של כפר דניאל (כמנהל חשבונות) עבדתי הרבה שנים גם ברפת וגם כמנהל חשבונות. בזמנים אלו עבדנו ידני (כלומר בלי מחשב). בסוף ביקשתי מההנהלה להביא לי מחשב כדי לעבוד יותר מסודר ואכן בקשתי התקיימה. לאחר שלוש שנים סגרו את המפעל והאווירה במושב הייתה קשה. גרנו בכפר דניאל כשמונה שנים בסך הכל ובמשבר הגדול של המושב עזבנו. בתקופה זו עזבו את המושב 17 משפחות נוספות וכולם התפזרו למקומות שונים בארץ. משפחתי ואני עברנו למושב כפר קיש ליד הר תבור שם עבדתי כמנהל חשבונות של המושב. גם שם עבדנו ידני וגם שם ביקשתי מחשב והביאו לי.  לאחר כשבע שנים עזבנו את כפר קיש וקנינו בית באור עקיבא. מצאתי עבודה בחיפה כמנהל חשבונות ראשי בחברת ספנות סקנדינבית בע"מ. עבדתי שם  26 שנים עד שיצאתי לפנסיה.

 

משפחתי אז והיום           

בשנת 1991 בתנו הגדולה, שרון התחתנה ולאחר שנתיים הביאה לי את הנכד הראשון ושמו ירדן. הוא אהב לשחק בסלון שלנו. יום אחד ירדן משך את הטלוויזיה והיא נפלה ונשברה אבל ירדן היה בסדר. כולם היו מרוצים מהתוצאה כי הייתי צריך לקנות טלוויזיה חדשה עם שלט וגם ירדן היה בסדר. עד גיל 20 הזכרתי לו שהוא חייב לי טלוויזיה. היום הוא בן 21 ובחיל הים. לאחר ארבע שנים נולד לשרון עוד ילד ושמו אביב. ירדן ואביב השתתפו בספורט שנקרא טריאתלון והם היו ממש טובים בזה.

 

בשנת 1996 גלי התחתנה ובשנת 1999 נולדה לה ילדה, טופז. כאשר גלי הייתה בחודש החמישי להריונה נפטרה אשתי וידה. טופז היום בת 15. היא השתתפה בהתעמלות, בלט, מוזיקה (פסנתר וחצוצרה). בשנת 2002 לשרון נולדו תאומים, ניצן, וסיוון הם גם השתתפו בטריאתלון וזכו בהרבה מדליות. היום הם בני 13. בשנת 2003 נולדה לגלי עוד ילדה וקראו לה ליאור, לפני שלוש שנים היא הייתה אלופה בהתעמלות אזורית וזכתה במקום ראשון. בנוסף זכתה בעוד המון מדליות. היא התחילה להתעמל בגיל שלוש והחלה לשחק טניס בגיל 9. לאחר שלוש שנים נולדה לגלי עוד ילדה ושמה הילה. היום היא בת 8. היא מאוד מוכשרת, היא בהתעמלות כדורסל וכדורגל. ב- 2012 ללירון נולד ילד ושמו איתי היום הוא בן  שלוש ויש עוד תינוק בדרך.   שנה לאחר שאשתי נפטרה פגשתי אישה מקסימה בשם הילרי. גם היא דרום אפריקאית. לאחר כשבע שנים שהיינו יחד (19.10.07) התחתנתי איתה. להילרי יש שתי בנות ושלושה נכדים.         

 

קיבוץ משמר העמק: "הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי השומר הצעיר במערב עמק יזרעאל, הקיבוץ נוסד ב-1922 על ידי אנשי "השומר הצעיר" שעלו מפולין ומגליציה, חלקם אנשי גדוד שומריה, ועלה לקרקע בשנת 1926."

תשע"ה