מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של סבתא דינה – העולם של אתמול והמדינה שבדרך

אני נולדתי בשנת 1933 תחת השלטון הבריטי בארץ ישראל שנקראה אז פלסטינה. הייתי עדה לתקומת מדינת ישראל ומלחמת השיחרור בשנת 1948 כשעברתי מבית ספר אליאנס לבית ספר תיכון. הבריטים כבשו את ארץ ישראל (פלסטינה) מידי התורכים עם סיום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1917. באותה עת, הישוב היהודי היה קטן, וישוב ערבי גדול יותר (מוסלמי ונוצרי).

בעיר שגדלתי, טבריה, היה ישוב ערבי – יהודי מעורב. החיים התנהלו בשיתוף פעולה מלא בין שני העמים. גרנו זה לצד זה, ביחסי שכנות טובים, בכיבוד האחד את השני וביחסי מסחר משולבים. סידרי המנהל האזרחי, בתי המשפט, המשטרה, כל אלה התנהלו בשפה האנלית, דבר שחייב ללמוד את השפה, הואיל וחלק מהתושבים הישתלבו במנהל. החיים התנהלו בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית.

טבריה עיר הולדתי

גרנו בבית אבן שעשוי מבזלת. למזלנו היו לנו בבית מקלחת ושירותים. באותה עת, לרוב האנשים לא הייתה מקלחת ושירותים בביתם. לא הייתה מערכת ביוב מרכזית – תנאי הדיור היו קשים. להרבה משפחות היו שירותים משותפים בחצר. מקררים חשמליים עדיין לא היו ואנחנו נעזרנו במקרר קרח. את בלוקי הקרח סיפקה עגלה שהגיעה לפתחי הבתים. את הלחם אפו בבית מדי יום ביומו, גם החלבן הגיע מדי בוקר עם כד גדול של חלב.  את העופות שחטו  ומרטו את הנוצות  בבית. שרותי בריאות ציבוריים לא היו. אדם שניזקק לטיפול רפואי פנה לרופא פרטי, נשים ילדו בבית בעזרת מיילדת. אחי הבכור נולד בבית.

אמא שלי ניהלה את משק הבית ועבדה מן הבוקר עד הערב. לא קנינו אוכל מוכן וגם לא נימכר כזה. הציוד הביתי כלל פתיליות ופרימוס, סירים ומחבתות. לא היה מושג על אפשרות של מכונת כביסה ובוודאי לא על מיקסר, או ציוד חשמלי למטבח. זה לא אומר שבביתנו לא אכלו עוגות טובות. אכלו גם אכלו. בימי שישי הייתי שומעת כבר בבוקר את הטירטור של הקצפת ביצים במזלג גדול מה שמצא ביטוי בעוגות שבת ניפלאות. את מקום מכונת הכביסה החליפה הכובסת שכיבסה ביד ב"פיילה". אמא הייתה מעמלנת ומגהצת אפילו את הסדינים. לימים כשבגרתי, הגיהוץ היה התפקיד שלי בבית.

לא היו טלפונים ולכן לא תאמו ביקור מראש. תמיד היה אפשר לדפוק בדלת ולא עלה על הדעת שלא להגיש כיבוד או ארוחה שלמה לאורחים שבאו במפתיע. הסלון בבית תמיד היה במצב הכן, נקי ומסודר.

איני זוכרת שהיו לנו צעצועים. בבית ספר יסודי שיחקנו בקפיצה על חבל. כלי הנגינה היו בעיקר מפוחיות פה או חלילים. אני למדתי לחלל לבד. קראנו אחד לשני מן הבית על ידי שריקות מקובלות. בגיל התיכון נהגנו ללכת לקולנוע. חנויות בגדים לא היו בטבריה לכן תפרו לי שמלות אצל תופרת לפי מידה.

רוב האנשים לבשו בגדי עבודה אחידים בצבע חקי אותם רכשו בחנויות "אתא", בית חרושת שהוקם בארץ ושרת את האוכלוסייה שנים ארוכות.

החיים בטבריה הושפעו ממזג האוויר. הקיץ חם ביותר ומזגנים לא היו (אנשים נהגו לישון על הגגות ובמירפסות).  לכן היתה תיירות חורף בלבד ולאחר חופשת הפסח התרוקנה העיר מאורחים ומבקרים.

מערכת החינוך – למדתי בבית הספר היסודי "אליאנס"

בבית ספר אליאנס

רשת אליאנס הוקמה על ידי קבוצת אנשים מצרפת (ובראשם כרמיה) ששמה לה למטרה להפיץ השכלה כללית ומדעית בקרב קהילות יהודיות ברחבי העולם. עד אז למדו יהודים בעיקר למודי קודש. הוקמו בתי ספר באירופה, ובצפון אפריקה.

ההוראה התנהלה בשפה הצרפתית בכל המקצועות. יום הלמודים היה ארוך עד השעה 5:00 אחר הצהריים. עדיין לא היה חינוך חינם ועל כן לא לכל האנשים היתה אפשרות לשלם שכר לימוד. המשמעת הייתה קפדנית ואף הוטלו עונשים. תלמידים שלא הגיעו להשגים למודיים הושארו שנה נוספת באותה כיתה. עם סיום הלימודים עברתי לבית ספר תיכון ערב מלחמת השיחרור. תלמידי השמיניות גויסו לצבא.

מקורות פרנסה

מקורות פרנסה היו דלילים: רוכלים עברו בשכונות והציעו את מרכולתם, ירקות, ביצים. סוחרים זעירים, מחלקי נפט, חלב, בלוקי קרח. בעלי מכולות קטנות, משחיזי סכינים, מנפצי צמר כבשים למיזרונים ולשמיכות, אופה (אליו הגיעו ביום שישי עם סירי החמין ואוחסנו בתנור עד יום שבת), כובסות, תופרות וחייטים, עגלונים, מלביני כלי נחושת, נגרים, נפחים, סנדלרים, שוחטים, דייגים, שואבי בורות ביוב, פועלי יום לחפירת בורות, ירקנים, סבלים, צלם וצלמוניה.

מכשירים ומוצרים שחיינו בלעדיהם

מקררים, תנורי בישול וכיריים, מכונות כביסה, טלפונים, מזגנים, מכשירי רדיו, מכוניות פרטיות, עטים, קסת ודיו, מקלחות ומים חמים זורמים, שמפו לשיער וסבון רחצה, אבקת כביסה, קפה נמס, מזון קפוא.

הגדנ"ע – מחנה הגדנ"ע

כאשר למדתי בתיכון זה היה כבר בשנות ה-40, הצטרפנו לגדנ"ע (גדודי הנוער של ההגנה) הדבר הוסיף מסגרת לחיינו. הגדנ"ע היה כמו תנועת נוער. התאמנו בעיקר תרגילי סדר וקפ"פ (קרב פנים אל פנים) במקל.

במסגרת הגדנ"ע גם יצאנו למסעות ולמדנו להכיר את בני גילנו בקיבוצים של עמק הירדן. במיוחד חויה מרגשת הייתה "מסע האלף" למצדה. טיפסנו למצדה בעזרת מוטות וחבלים עוד לפני סלילת שביל הנחש. מסע האלף עם אלף בני נוער למצדה. השיא היה מיפקד כל בני הנוער על המצדה.

"מסע האלף" למצדה

בסוף כיתה י' יצאתי לקורס מפקדי כיתות במחנה שהבריטים הישאירו אחרי עזיבתם. לאחר מכן הדרכתי את השיכבה היותר צעירה, בעיקר בתרגילי סדר. במסגרת השרות בגדנ"ע יצאנו לסייע בעבודות בקיבוצים, בביצורים  ובבציר. זו היתה ראשית תרומתנו למלחמת השיחרור.

גיוס התיכוניסטים לעבודת הביצורים (בקיבוץ דן)

למדנו לפענח אותות מורס בתקופות המתח עם הערבים כדי לשמור על קשר עם קבוץ עין גב. היינו עוסקים בתורנות של קליטת האותות. הפענוח נעשה על ידי הבוגרים מאיתנו.

מלחמת השיחרור

עם ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 גבר המתח בין היהודים לערבים ובעקבות זאת החלו גם פרעות בישוב. בהצבעה באו"ם 33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד, ו-11 נמנעו. ב-14 במאי 1948 התכנסה מועצת העם לאשר את הנוסח להכרזת העצמאות. בן גוריון הכריז: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית, והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתי…. והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי."

עם פינוי הבריטים ב-14 במאי 1948 גבר אי השקט והתקפות על בתי יהודים ופעולות תגמול. בבית שלנו הוקמה עמדת ירי צבאית. החיילים שגויסו לעמדה ישנו אצלנו בבית. זאת הייתה מלחמת קיום. מלחמת מעטים מול רבים. 7 צבאות ערב פלשו למדינה. הצבא העירקי הגיע ממזרח עד לקיבוץ דגניה שבעמק הירדן. פשטה שמועה שהם קרובים לעיר טבריה. הפחד היה עצום. חלק מתושבי טבריה ברחו לחיפה ואולם הכח העירקי נבלם. הטנק הפולש עומד עד היום בדגניה.

כאמור המצוקה הייתה גדולה. היה מחסור במזון ובדלק, בנשק ובלוחמים. גויסו גברים מכל הגילים גם ללא הכשרה צבאית. באחד הלילות יחידה של הפלמ"ח ביצעה פעולת תגמול בטבריה באחד מבתי הערבים. הדבר גרם לבהלה בקרב הישוב הערבי.  בבוקר למחרת הם פונו בליווי הבריטים לכיוון ירדן (שם הם שוכנו במחנות פליטים) . טבריה התרוקנה מתושביה הערבים.

14 במאי 1948 הבריטים עוזבים את הארץ. בן גוריון מכריז על הקמת המדינה. שמחה אדירה פרצה בישוב בכל מקום רקדו מעגלי הורה. ראשית מלחמת השיחרור. הדרך לירושלים נותקה. ירושלם במצור. התושבים נותרו ללא אוכל ומים. שיירות של משורינים ניסו לפרוץ את הדרך ללא הצלחה. המשורינים נפגעו בצידי הדרך  והקורבנות היו רבים. על כן פרצו דרך עוקפת- דרך בורמה, שהצילה את תושבי ירושלים.

על הקרבות האלה כתב המשורר חיים גורי את השיר "באב אל ואד". אל הלוחמים הצטרפו ניצולי שואה, עולים חדשים, יהודים שהשתחררו מהצבא הבריטי ומתנדבים מחו"ל (גח"ל).

חזרנו ללימודים בבית הספר התיכון ועכשיו במדינת ישראל. סיימתי את לימודי בגיל 17 והתגייסתי לצה"ל בשנת 1951 לשירות של שנתיים, מן המחזורים הראשונים של צה"ל.

העלייה ההמונית לארץ

בשנות שרותי בצה"ל החלה העליה ההמונית לארץ מאירופה ומארצות ערב. אלה היו שנות מצוקה נוספות לישוב בהם היה מחסור במזון ובדלק. בליל שפות נשמע ברחובות: ערבית, הונגרית, פולנית, גרמנית, רומנית, יגוסלבית, עברית, ויוונית. כ-1,000,000 עולים הגיעו לארץ. היה צורך לשכן אותם ולכן הוקמו מעברות בכל רחבי הארץ (212 מעברות). הישוב גדל פי 2 וחצי בפרק זמן קצר. במעברות הוקמו אוהלים, פחונים, בדונים. כעת האתגר הגדול היה להנחיל את השפה העברית להמוני העולים למען שילובם.

נוסף להנחלת הלשון היה צורך לספק תעסוקה לעולים הרבים. גברים עולים חדשים נשלחו לעבודות יעור (נטעו עצים במקומות שונים). (במשך 116 שנים אחרונות קק"ל נטעה בארץ ישראל 245,000,000 עצים).

בגלל מחסור במורים ובבתי ספר, למדו התלמידים בשתי משמרות. הוקמה רשת לחינוך מבוגרים להוראת השפה העברית.

עם שחרורי מצה"ל שולבתי מיד בהוראה. לימדתי בבית ספר יסודי. וכעת במערכת חינוך חובה חינם.

שנת ההוראה הראשונה שלי

1953 – מלמדת בבית ספר בטבריה. כיתה ד`

כעבור 70 שנה

"אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה"

המשימות שבן גוריון הגה וביצע: ליצור כור היתוך לכל העולים מארצות שונות, להנחיל את הלשון העברית למצוא תעסוקה ודיור, לבנות את צבא ההגנה לישראל שבנוי על גיוס חובה לכל, ולהרחיב את ההתיישבות בגליל ובנגב. העלייה נמשכת (נוספה השפה הרוסית לשפות המדוברות), מערכת חינוך חינם לכל, פיתוח טכנולוגיה, שכללול הזרמת מי השקיה לאזורים צחיחים (המוביל הארצי), טהור מי שופכין והתפלת מים להשקיה, תעשייה צבאית, מוסדות מחקר, מערכת כבישים, גשרים ומסילות ברזל, פיתוח ענפי חקלאות מתקדמים, תעשיית יין, אספקת מזון לשמונה וחצי מיליון תושבים, משקי חלב מפותחים, הקמת נמל חדש (נמל אשדוד), יצוא תוצרת חקלאית.

הוקמו ישובים חדשים (סבא שלי היה ממקימי קיבוץ צובה עם סיום מלחמת השיחרור), נטעו עצים על ידי קרן הקיימת (קק"ל) במאה שנים האחרונות נטעו 245 מיליון עצים.

חזונו של בן גוריון הוגשם – מדינת ישראל הוקמה יש מאין.

הזוית האישית

זואי אילן: העבודה שלי עם סבתא הייתה מעניינת וכיפית. היה לי כיף לעבוד ולשמוע את הסיפורים שלה על הילדות. זה היה מעניין לראות כמה שונה הילדות שלי מהילדות שלה.