מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה סטודני. אני אמא של שי סטודני, שי הוא הבן הבכור שלי. משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי סופי סטודני, בתו של אבי שי.

התלמידה סופי: כמובן שאני הנכדה של סבתא חיה. אבל האמת שזה לא לגמרי ברור ומובן מאליו וזהו סיפורי מהמיוחד: 

נולדתי בטביליסי שבגאורגיה בדצמבר 2006. כיום אני בת 10 וקצת. אמא שלי היא ננולי. שי פגש את אמא שלי כשהייתי בת 10 חודשים (כמעט בת שנה). אבא שלי הגיע לטביליסי בעקבות העבודה שלו. יום אחד אמא הביאה אותי לעבודתה ואני ראיתי אותו ומיד זחלתי אליו. לימים פרח הרומן בין אמא שלי ושי ולי יש הרגשה שזה קצת בזכותי. בזכות האהבה של אמא ואבא שלי הגעתי לישראל. הורי התחתנו בטביליסי בנובמבר, 2010 ואני כמובן הייתי בחתונה שלהם.

ביום חתונתם, הייתי בת ארבע וזה גם היה היום הראשון שבו פגשתי את סבא וסבתא שלי שהגיעו לחתונה. הגעתי לישראל במרס 2011 וגרתי במשך שנתיים וחצי ברמת גן. כשעליתי לכיתה א' עברנו לגור בצורן. אני מרגישה לגמרי ישראלית!! האהבה של אבא ואמא שלי קשרה את גורלי עם ארץ ישראל, עם ההיסטוריה והתרבות שלה. למשל, ביום השנה לרצח רבין השתתפתי בטקס כיונת השלום.

אבא שלי – שי סטודני

אבא שלי נולד בנהריה  בתאריך 20.3.1981. שי הוא הבן הבכור של סבתא (חיה) וסבא (דורון). סבתא חיה וסבא דורון נשאו בשנת 1955. אבי שי הוא בנם הבכור.

  סבתא חיה וסבא דורון ביום חתונתם 28.4.1975

כשאבי, שי היה בן שנה וחצי עברה המשפחה לכרמיאל. סבא וסבתא שלי גרים עד היום בכרמיאל. כשאבא היה בן אחת עשרה הוא טס עם כל המשפחה לשנתיים לארצות הברית. הם היו במדינת קולורדו, בעיר בשם בולדר. שי למד שם בכתה ה'-ו'. בזכות שנתיים אלה יש לאבא שלי אנגלית מצוינת. זה ממש מזל כי אנגלית היא עד היום שפת הדיבור בבית. כמו שהזכרתי קודם, הורי נפגשו בטביליסי ולכן אימי לא ידעה עברית. היום העברית שלה משתפרת אבל עדיין השפה העיקרית ביניהם היא אנגלית. לאבא שלי יש אחות – מיכל ואח רז.

אני ואבא שי

סיפורה של סבתא חיה: 

"נולדתי בשנת 1955 בנהריה, להוריי רוזה ויהודה ברגר. שי הוא הבן הבכור שלי וגם הנכד הבכור של ההורים שלי. לאבא שלי קראו יהודה ברגר, לאמא שלי קראו רוזה (שושנה). אבא שלי היה ניצול שואה. הוא נולד בהונגריה בשנת 1925, בכפר קטן ליד בודפשט. אבי היה בן למשפחה שבה היו 6 ילדים כלומר, ביחד עם ההורים – 8 נפשות. בשנת 1944 פלשו הגרמנים להונגריה ואבי נלקח למחנות עבודה. כשנגמרה המלחמה והוא חזר לביתו שבכפר, התברר לו שאיבד את הוריו וארבעה מאחיו. הם נלקחו למחנה ההשמדה אושוויץ ולא שרדו. רק הוא ואחיו הבכור שרדו ועלו לארץ. אחיו נהרג בארץ לאחר זמן קצר בתאונת עבודה. הוא עבד בהריסת מבנים ישנים ונפל עליו קיר מבניין. זה היה ללא ספק מכה מאוד קשה עבור אבי. אחיו היה המשפחה היחידה שנותרה לו. אחיו קבור בנהריה.

עכשיו אפשר להבין עד כמה היה מאושר אבא שלי כשנולד לו הנכד הראשון – שי. לאבי היו שתי בנות, אני ואחותי והנה זכה גם לנכד. אבי היה חוזר בערב מהעבודה ומתיישב ליד המיטה של שי ומתבונן בו. לא היה מוכן לוותר על אף יום. אבא שלי נפטר בשנת 2002 לאחר שהיה חולה לב וחולה כליות שנים ארוכות. לאחר שאבי נפטר מצאנו קטע שכתב בכתב ידו משנת 1989 כעדות על מה שעבר והמטען הקשה אותו נשא כל חייו. אני רוצה להביא פה את אותה עדות:

עדותו של של אביה של חיה סטודני, ניצול השואה

"אני, ברגר יהודה, בן מנחם ואסתר, חייתי בעיר בודפשט שבהונגריה בשנת 1944, בשעה שצבאות גרמניה השתלטו על העיר וכבשוה. החל מ- 1 באפריל 1944 חייב הייתי לשאת טלאי צהוב, וכן גויסתי יחד עם כל היהודים שבעיר למחנות עבודה עבור הצבא הגרמני. מחודש אפריל ועד חודש אוקטובר 1944 עבדתי בבית חרושת ללבנים שרופות בעיר  Buda ובתחילת חודש אוקטובר הובילו אותנו ברגל עד לגבול אוסטריה. מסע קשה מאוד שערך כ-  10 ימים.  שם נמסרנו לידי חיילי ה- SS שהובילו אותנו ברכבת סגורה לגרמניה. בגרמניה הוליכו אותנו למחנות הסגר … במשך 6 חודשים עבדתי בפריקת מלט מרכבות משא ובבניית מקלטים תת-קרקעיים ענקיים עבור הגרמנים. הרגליים קפאו לי והתנפחו וקיבלתי דלקת ריאות. שכבתי כחודש ימים בצריף החלמה ללא טיפול רפואי. אך לבסוף הצלחתי לעמוד על הרגליים וללכת.

בתחילת 1945 פרצה מחלת טיפוס מדבקת קשה במחנה העבודה, אשר סיכנה גם את חיי הגרמנים. לכן הם הטילו הסגר על כל מחנה הריכוז בו הייתי. ההסגר הציל את חיי וכן את חיי רבים אחרים, שכן היינו חולים ולא היינו מסוגלים לצאת עוד לעבודה. עם התקדמות צבאות בעלות הברית לגרמניה, הוליכו אותנו ממחנה ההסגר שהיינו בו, אל עבר דכאו מתוך כוונה להשמיד ולחסל אותנו. בדכאו התגוללו גוויותיהם של עשרות אלפי בני אדם. ערמות-ערמות, עד אשר דמו להר. זו גם הסיבה שרבים מאלה שהיו במחנה חלו בטיפוס ומתו. רבים מאלה ששוחררו מדכאו מתו לאחר השחרור מהמחלה ומסיבוכיה. גם אלה שנותרו בחיים נושאים עד היום צלקות ותופעות לוואי שמקורן באותה שהייה ממושכת במחיצת הגוויות שנרקבו בכל מקום ולא הובאו לקבורה.

למזלנו הרב, כבש צבא ארה"ב את דכאו בחודש מאי 1945 – ואנחנו שוחררנו! ב-1 במאי כשאני והאסירים האחרים יצאנו, גילינו שאין שומרים על חומות המחנה ובמחנה יש רק חיילים אמריקאים. לאחר מספר ימים אושפזתי בבית-חולים שהוקם במחנה, חליתי בדיזנטריה ובטיפוס. לאחר מספר ימים הועברתי לבית חולים אמריקאי אחר מחוץ למחנה. שם שכבתי כ- 3 שבועות. בסך הכל הייתי כחודש בלי הכרה אך לאט-לאט החלמתי ועמדתי על רגליי!

בצאתי מבית החולים שקלו אותי ומשקלי היה 33 ק"ג. אני זוכר כשפקחתי את עיניי ולא האמנתי למראה עיניי – עולם נורמאלי שבו יש אחים ואחיות בחלוק לבן. לאחר שהחלמתי מעט חזרתי ברכבת להונגריה והגעתי לכפר הולדתי ואז נודע לי שכל משפחתי הושמדה. הורי נלקחו יחד עם ארבעת האחים לאושוויץ (שלושה אחים ואחות אחת). רק אח אחד, שלמה, נשאר בחיים ולימים עלינו ארצה. לפיכך הצטרפתי לעקורים בעיר בודפשט ובעזרת הג'וינט התקיימנו עד אשר שמנו פעמינו, בעצם התגנבנו, דרך גבול יוגוסלביה לאיטליה ומשם בדרך בלתי-לגאלית הפלגנו לארץ ישראל.

לארץ עליתי באנייה שנקראה "חיים ארלוזורוב". הפלגה שנמשכה כשבוע עד לנמל חיפה, אבל האנגלים מנעו את כניסתנו לארץ והעבירו אותנו בכוח לאנייה אנגלית, וזו העבירה אותנו למחנה הסגר בקפריסין. לאחר שהות של שנה תמימה בקפריסין עליתי לארץ במרס 1948, כחודש וחצי לפני הכרזת המדינה.

מאז הגיעי לישראל אני עושה מאמצים עילאיים להדחיק את העבר הנורא שפקד אותי. כדי לשמור על איזון נפשי איני הולך לאזכרות. לאשתי ולבנותיי עד היום לא סיפרתי את שעבר עלי. בימי זיכרון לשואה אני מקפיד על דום תקשורתי, שכן אין לי כוח נפשי לחיות את כל זה מחדש. מטעמים עקרוניים התנגדתי להגיש בקשה לקבלת פיצויים מגרמניה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאקבל שלמונים כפיצוי על רצח משפחתי ושבדרך זו אני, כביכול, אביע ולו במעט איזושהי השלמה עם הפשעים ולכן סירבתי בכל תוקף לשילומים…"

יהודה ברגר, אבא של סבתא חיה, במחנה בקפריסין בשנת  1947

חיה סטודני ממשיכה לספר:

"שמעתי לראשונה את סיפור חייו של אבי רק בשנת 1996 כשהבת שלי מיכל נדרשה לעשות עבודת שורשים. אז הצלחתי להביא אותו לספר לי חלק ממה שעבר וגם זאת רק בשיחת טלפון ולא בשיחה פנים אל פנים שאותה הצלחתי לשכתֵב במידה רבה. השתיקה הרועמת של אבא שלי בכל שנות ילדותי השפיעה עלי רבות. בילדותי שמעתי ממנו רק משפטים ספורים ולפעמים מעט מאמא שלי. ידעתי כמה אושר הביאו לו הנכדים – הילדים שלי והם היו הניצחון שלו על השואה. שי – הנכד הבכור, מיכל שנולדה בדיוק ביום הולדתו, ורז שנולד ג'ינגי בדיוק כמו שהיה אחיו, שלמה.

לסיום, אין ערך חשוב יותר בעולם מערך החיים וכבוד האדם. בחיים צריך להבין שהכי חשוב זו אהבה ומשפחה, התחשבות בזולת ועזרה הדדית.

משפחת סטודני

הזוית האישית

סבתא חיה: שמחתי מאוד כאשר סופי פנתה אליי והזמינה אותי להשתתף בפרויקט "קשר רב דורי". הפתיעה אותי הסקרנות שהיא גילתה לסיפור המשפחתי בכלל ולסיפור חייו של אבי. המפגשים היו מעניינים מאוד ויצרו לי שיחות עם סופי על נושאים שלא דיברתי עליהם איתה בעבר. הבנתי שאפשר להרחיב איתה את נושאי השיחה גם מעבר למפגשים אלה. האווירה בקבוצה הייתה מאוד נעימה והחלה להיווצר פתיחות. הפעילות הקבוצתית לא הותירה מספיק זמן לעבודת התיעוד ולצערי, לא היה רצף של המפגשים.

הנכדה סופי: שמחתי שסבתא הסכימה להשתתף בפרויקט ושעלתה בהגרלה השכבתית בבית הספר. ידעתי שכך אזכה לכמה ביקורים נוספים של סבתא שמגיעה רחוק מכרמיאל. במפגשים האלה שמעתי לראשונה על ההיסטוריה המשפחתית של סבתא חיה וגם הבנתי את המשמעות של יום השואה במבט אישי. קראתי את כל עבודת השורשים שעשה אח של אבא שלי, רז. וזה מחזק את הרגשת השייכות של המשפחה.