מאגר סיפורי מורשת

"אני עליתי לישראל בשנת 1990 עם בעלי סימיון וילדיי. התמקמנו בחיפה כי כאן גרו חברים שלנו.

תקציר

"אבא שלי השתתף במלחמת העולם השנייה. הוא נהרג במלחמת העולם השנייה בשנת 1944. אני גרתי בבית של הוריי. אבל מעולם לא זכיתי לראות את אבא שלי, כי כשנולדתי הוא היה במלחמה ולא חזר מהחזית. גרנו בקהילה יהודית. התרבות שלנו הייתה כמו האנשים שגרים בחבל דגיסטן, אבל מסורת והחגים של יהודים. שמרנו שבת וחגים של יהודים. לא היו בבית שלנו הרבה חפצים."

יהדות קווקז

יהדות קווקז שמרה על יהדותה וסממניה היהודים לאורך כל הדורות. אנשי הקהילה הקפידו לעשות ברית מילה וחופה כדת וכדין. בדרבנט, עיר בה גרנו, הייתה קהילה יהודית גדולה ומשגשגת עד סוף המאה הקודמת. אך רוב חברי הקהילה עלו ארצה במספר עליות מרכזיות שמאפיינות גם את הקהילה הרוסית, דהיינו לפני קום מדינת ישראל, ב-1975, ובשנות ה- 90 של המאה הקודמת. אנחנו הגענו עם גל העלייה הגדול האחרון בשנת 1990.

נולדתי בזמן מלחמת העולם השנייה בעיר דרבנט שבחבל דגיסטן השייך לרוסיה. באותו הזמן אבא שלי, אריה לים איסקוב, נלחם בחזית נגד הנאצים. הוא נפל בקרב ולא שב מהמלחמה הביתה ולכן מעולם לא זכיתי לראות את אבא שלי. בבית היו הרבה תמונות שלו עם אמא שלי, שובוע (Shovo). אמא שלי סיפרה לי הרבה סיפורים עליו ועל משפחתו. להורים של אבא שלי קראו יואב ורות. והיו לו שני אחים. כולם, הן משפחתו של אבי והן משפחה של אמי, גרו בדרבנט, אבל הדורות הקודמים להם גרו בכפרים יהודיים בהרים שמעל דרבנט, כפרים הנקראים מושקור ומנדג'ליס.

הורים של אימא שלי, אבא אסף ואמא שונמית יוסיפוב, מאוד עזרו לאמא שלי שנשארה לבד עם שלשה ילדים קטנים. אמא שלי היתה סוג של גיבורה בעיניי. היא כל הזמן עבדה בשביל לפרנס את שלושת ילדיה הקטנים. באותה תקופה לא היה מקובל שנשים יעבדו. הן בד"כ ישבו בבית וטיפלו בבית ובילדים, אבל לאמא שלי לא הייתה ברירה. בגלל שהיא הייתה כל כך חכמה ועצמאית, אפילו הגברים בעיר מאוד כיבדו אותה ובאו לשאול בעצתה.

אנחנו כילדים טיפלנו בכל ענייני הבית, בישול, ניקיון וכו' ואילו אחי הגדול, רבאשי, לא סיים בית ספר והתחיל לעבוד בגיל מאוד מוקדם על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. לא היו בבית שלנו הרבה חפצים אבל היו הרבה מאוד ספרים. אמא שלי היתה מלומדת, לעומת נשים אחרות בדורה היא ידעה לקרוא ולכתוב בשתי שפות, שפת יהודי קוקז ורוסית. היא גם הייתה קצת סופרת וכתבה שירים ומחזות לתיאטרון בשפת יהודים הרריים. אמא שלי ואחי הגדול דאגו שאני ואחי האמצעי, סולומון, כן נקבל השכלה גבוהה.

יהודים הרריים

גרנו בקהילה יהודית שנקראת יהודים הרריים. תרבות שלנו הייתה כמו האוכלסיה המקומית שגרה בדגיסטן מבחינת יחס לאשה והיררכיה במשפחה. אבל דת ומסורת הייתה של יהודים. שמרנו בקנאות על החגים כמו פסח. שמרנו שבת וחגים של יהודים. הקהילה הייתה מגובשת, היה רב ושוחט. מוהל היינו צריכים להזמין מעיירה לא רחוקה, בשם קובה (Chube), שבאזרבדג'ן שגם שם הייתה קהילה של יהודים הרריים.

יהודים הררים הם דוברי שפת יהודים הרריים, שהינה עירבוביה של פרסית בניב מקומי ועברית. אנשי הקהילה עלו ארצה בשנות העשרים של המאה הקודמת והיו בין החלוצים ובוני ארץ ישראל: כדוגמת יחזקאל ניסנוב ממקימי השומר הצעיר, הזמרת יפה ירקוני. בשני גלי עלייה גדולים נוספים שהיו בשנת 1975 ובשנות ה – 90 של המאה הקודמת עלו רוב חברי הקהילה ארצה והתיישבו במספר ערים בא"י: חדרה, באר שבע וקריית ים. יוצאת קהילה נוספת מפורסמת בימינו הינה הזמרת שרית חדד.

משפחתי

אני גרתי בדרבנט, למדתי וקיבלתי בגרות. לאחר מכן נסעתי לאוניברסיטה ולמדתי תואר ראשון בהנדסת מכונות בעיר קספיסק. את בעלי סימון הכרתי בזמן לימודיי לתואר ראשון בשנת 1962 בעיר קספיסק בה למדנו באוניברסיטה הפוליטכנית. הוא היה מאוד חכם והצטיין בכל המקצועות, אף על פי שלמד ממש מעט כי הוא עבד בייצור במשרה מלאה לפרנסתו ועל מנת לעזור לאמו שגם נותרה בלי בעל אחרי מלחמת העולם השנייה.

סימון נותר ילד יחיד לאמו אחרי שאחותו נפטרה ממחלה כשהייתה קטנה. הסגל האקדמי שם לב לסטודנט המצטיין ולקראת סוף התואר הראשון הוצע לו להפוך למרצה ולהתקדם במסלול האקדמי. הוא הרצה במשך מספר שנים אך נאלץ לעזוב את עיר קספיסק ואת הקריירה האקדמית מכיוון שאמו שגרה בדרבנט הייתה זקוקה דחוף לעזרתו, ולכן הוא שב לעיר הולדתו דרבנט.

נישאתי לסימון אפרימוב בגיל 22 בשנת 1965 גם בנישואים אזרחיים בעירייה, כמו שמקובל ברוסיה, וגם עשינו חופה בבית כנסת כדת ישראל. ועד היום אנחנו מספרים לילדים בצחוק שבעלי קנה אותי במטבע (פרוטה), כי זה מה שהוא נתן לי בחופה (במקום טבעת שמקובל לקדש בה בחופה בימינו). אחרי זה אני נסעתי לסיביר לעיר ברנאור להמשך לימודים במכון הפוליטכני שם. לאחר סיום לימודיי וקבלת תואר מהנדסת מכונות חזרתי לדרבנט ועבדתי במפעלים שונים במשך כ 20 שנים. אחרי 8 שנים אני ובעלי לשעבר, סימון, התחתנו שוב פעם. ובשנת 1975 נולדה לנו בת בשם מדלנה (ובשם העברי מזל-טוב, כשמה של אמא של בעלי, מזל-טוב, ובהגייה יהודים הררים MazalTu ).

 העלייה לארץ ישראל