מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של דודה רות

הסיפור של משפחתי בארץ ישראל מתחיל בעצם בדודה רות, אחות של אמי ,שהצטרפה לתנועת נוער ועלתה לארץ בגיל 16 מאיזמיר שבטורקיה בשנת 1943. 

דודה רות התיישבה בירושלים והייתה חברה במחתרת האצ"ל שעשתה הכל כדי להציק לאנגלים. הימים ימי המנדט הבריטי והצעירים היהודים ביצעו פיגועים כנגד חיילי המנדט. דודתי סיפרה שהיא וחבר למחתרת הצמידו רימון לג'יפ אנגלי והתהלכו על המדרכה ממול, אוחזים ידיים כמו זוג אוהבים וחיכו לראות את הג'יפ מתפוצץ וחייליו נהרגים. משהסתיים המנדט והוכרזה המדינה ליהודים החלו סבי יעקב וסבתי שרה, הורי אמי, את הכנותיהם לעלייה לארץ .

העלייה לארץ של הוריי

אבי היה יתום מאם מגיל ינקות. בילדותו גדל אצל דודה שלו וכבר מגיל 8 עבד אצל הדוד בתפירת נעלים. בבגרותו כשפגש את אמי עבר להתגורר בביתה. כשסבי וסבתי החלו בהכנות לעלייה לארץ אבי היה מודאג מאוד היכן יגור ומה יעלה בגורלו. בגילו הוא היה צפוי להתגייס לצבא הטורקי דבר שלא רצה בשום אופן.

בתקופה זו פעלו בטורקיה תנועות נוער שאספו צעירים יהודים ועזרו להם לעלות ארצה. אחת התנועות נקראה "החלוצים" ונדרש סכום כסף נכבד כדי להבריח את אבי בעזרתם, כסף שלא היה לו כמובן. משפחת אמי התגייסה למענו ואספה את הסכום על ידי מכירת תכשיטי הנשים של המשפחה וקצת חסכונות שהיו להם, הפקידו את הסכום בידי האחראים על ההברחה – וכך יצא אבי אל המסע לארץ ישראל.

המסע לארץ ישראל

השנה 1949, אבי יוצא לדרך במשך שבוע ימים ברכבות וחוצה את כל רוחבה של טורקיה מאיזמיר במערב אל איסקנדרון עיר בגבול טורקיה סוריה, שממנה ניתן לצאת אל הים התיכון לכיוון לבנון, בדרך לישראל. מובן שעלייה כזו הייתה לא חוקית (בלתי ליגאלית). אבי יצא לדרך עם שני חברים. האנייה בה יצאו לדרך באמצע הלילה הייתה בעצם ספינת דייגים שעל סיפונה ערמות דגים גדולות, בתוכן התחבאו הבורחים בכל פעם שהספינה עברה ביקורות. המסע בים נמשך שלושה ימים ללא מזון, ללא תנאים ומלווה בריחות חזקים של דגים. כאשר סוף סוף נחתו בחופי ישראל נלקח אבי מיד לצבא וגויס מבלי שיבין אף מילה ומה בדיוק קורה אתו. עם הגעתו של אבי ארצה הוא שלח מברק לאמי באיזמיר שהגיע בשלום. משפחת אמי מכרה מיד את כל רכושה ועלתה לארץ מיד אחריו והתיישבה ביפו.

נולדתי ביפו – תרבות ושפה

במאי 1949 נישאו הוריי בתל אביב. החתונה אורגנה על ידי הצבא לזוגות רבים שהתחתנו יחד, כולם חיילים כמובן. בשנת 1951 נולדה בכורתם רחל, בשנת 1954 נולדתי אני ובשנת 1964 שרית הצעירה. גדלתי ביפו בחיק משפחה חמה ואוהבת. בזמנים אלה במשפחות רבות בארץ ההורים הגיעו מאיזו שהיא מדינה וילדיהם נולדו בישראל – ממש קיבוץ גלויות, אך טבעי שכולנו דיברנו שפות שונות כי בזמנו היה נהוג לשלוח ילדים לגן בפעם הראשונה רק בגיל 4. עד גיל 4 דיברתי לאדינו בלבד, סבתי אמרה: "דברי לאדינו בבית, עברית כבר תלמדי בחוץ." כשכבר ידעתי לקרוא אותיות לועזיות, קראתי עם סבתא שלי עיתונים בלאדינו שיצאו לאור באותה תקופה: "la luz de israel" ו "la verda".

עם השנים כשבגרתי, הדחקתי את שפת הלאדינו ודרשתי מהוריי שידברו רק עברית. כשמלאו לי 50 שנה גיליתי באינטרנט פורום לאדינו פעיל ותוסס התחברתי אליו מיד, עם המון געגוע לשפה ואף שימשתי כמנהלת הפורום כשלוש שנים.

שירות בצבא ומלחמת יום הכיפורים

בסוף שנת 1972 גויסתי לצה"ל לשירות בשלישות הראשית, ענף מילואים. לאחר כשנה פרצה מלחמת יום כיפור שתפסה את הצבא לגמרי לא מוכן. היה בלבול רב ונאלצנו לגייס במהירות האפשרית את כל המילואים, מה שדרש מאתנו עבודה סביב השעון ללא שינה, כמעט ללא מזון, בשבוע הראשון למלחמה. בתום המלחמה ביקשו ממני להישאר לעוד תקופה בקבע, על מנת לעבור בין יחידות הצבא ולבצע בהן רישומים חדשים של אנשי מילואים. המלחמה הקשה ביגרה את הדור שלנו, ששירת באותה תקופה. לימדה אותנו להסתכל על מאורעות בחיי המדינה בעיניים מפוקחות יותר, למרות גילנו הצעיר.

הקשר הרב דורי

בשנת 1975 סבא אלי וסבתא אתי התחתנו. אחרי שנתיים נולדה בכורתם איילת ואיתמר הצטרף לאחר 4 שנים. איילת גדלה בעיר ראשון לציון בה פגשה את יניב בחיר ליבה ובשנת 2002 נישאו. לאחר שנה באה לעולם נכדתם הבכורה נופר! נופר נולדה כפגית זעירה במשקל של 730 גרם ו"בילתה" בפגייה חודשיים.

העשרה

לאדינו: "לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד, וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית), "ג'ודיזמו", "Judeoespa?ol", ספרדית־יהודית או רק אספאניול בשפת הלאדינו המדוברת. לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", בעבר המונח לאדינו היה לשפה המשמשת לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור.".

תשע"ה 2015