מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

געגועים לביחד של פעם

מינו ואתי דור ונעמה ליטבינוב המתעדת
מינו דור בצעירותו על הווספה.
החיים במעברת בנימינה

נולדתי בחדרה בתאריך 24/12/1950. אני וישו נולדנו באותו תאריך 🙂

מהיום שנולדתי קראו לי מינו, אך בתעודת זהות מופיע השם "שלום".  שמי הפרטי הוא "שלום" ו"מינו" היה שם חיבה, אבל השם "מינו"  "נדבק" אלי, ומאז כולם קוראים לי מינו.

כאשר נולדתי לא קראו לי על שם בן משפחה.

כשהוריי עלו לארץ מטריפולי, הם שינו את שם המשפחה – ממשפחת ג'נח למשפחת  דור.

 

המשפחה שלי

היינו שישה אחים במשפחה: שמעון, מזל, אלי, אני, משה ומאיר. ולהורים שלי קראו לאורה וחיים.

אבא שלי עבד במפעל לתערובות לאפרוחים, הוא הכין תערובת לאפרוחים ב"תערובת בנימינה". אמי לא עבדה, היא הייתה עקרת בית.

לפני שהוריי עלו לארץ הם היו בגטאות בצ'אדו באיטליה, בזמן השואה.

היה לנו בית קטן במעברה בבנימינה וחיינו בחדר אחד כולם – שישה ילדים ושני הורים בבית אחד. ישנו אחד על השני. לא היה מקום. היה לנו חדר אחד גם לבישול וגם לשינה וגם לחיות, הכל באותו חדר. כל הזמן שיחקנו מחוץ לבית. כאשר הבית היה רק בשביל לישון, את כל השאר עשינו  בחוץ. חוץ מאוכל לא קנינו כלום, כי  לא היה כסף. אוכל היה בשפע, אוכל לא היה  חסר. אבל חוץ מאוכל לא היה כלום.

אהבנו לשחק כדורגל, אבל הבעיה הייתה שלא היה לנו כדור בכדי לשחק כדורגל, ולכן הכנו כדור מגרביים וכך שיחקנו כדורגל. הייתי ממש טוב בכדורגל.

אני מאוד מתגעגע לחיים ביחד. היום אין את הביחד הזה. פעם כל הזמן דיברנו אחד עם השני, שיחקנו ביחד. אני מתגעגע לימים שפעם היינו נפגשים בכל ערב ומשחקים ביחד. היום אין את זה לצעירים, ואני מצטער שאין את זה.

 

זיכרונות ילדות

אני זוכר את כל חברי הילדות שלי, את כולם. הם כבר לא גרים פה. לצערי, לא  שמרנו על קשר. כל החברים שלי גרו במעברה. אהבנו לשחק ביחד כדורגל, כי חוץ מכדורגל לא היה כלום.

למדתי בבית ספר בבנימינה, בבית הספר "הנדיב". בכיתה היו לא יותר מעשרים ילדים. אהבתי  ללמוד בבית הספר בעיקר את מקצוע החשבון. הייתי טוב בחשבון. היו לי מורים מאוד טובים. אבל לצערי, אני לא זוכר שום שם של מורה. אני כן זוכר שהייתה משמעת מאוד חזקה בכיתה. פחדנו מהמורים. המורים היו מרביצים למי שלא מתנהג יפה, עם מקלות, אלו היו מכות ממש חזקות. לא הייתה לנו תלבושת אחידה. בקושי היו בגדים. אז תלבושת אחידה? לא התאמצו איתנו בבית הספר. מי שלמד – למד, ומי שלא – לא. לא התייחסו במיוחד. באותם ימים הרגשתי שנתנו לספרדים יחס מגעיל, מאוד מגעיל. הייתה אפליה גדולה בין אשכנזים לספרדים. היום יש פחות. חלק מהמורים גרו אף הם במעברה.

בבית הספר היה גם חדר אוכל, אבל הכי אהבתי את האוכל של אמא. לא אהבתי את האוכל בחוץ ואת האוכל של חדר האוכל. רק את של אמא. כמו שאני אוהב את האוכל של אשתי היום – ככה אהבתי את האוכל של אמא שלי.

לא היו לנו ממתקים. היו סוכריות, אבל מי ראה סוכריה? בשביל סוכריה היה צריך לעבוד יומיים.

בילדות לא הייתה תנועת נוער, אבל בגיל 18 הקימו את בית"ר בנימינה. הייתי אחד השחקנים הטובים בקבוצה. שיחקתי גם עם זקי (דוד של טלי המנהלת), זקי היה ב"הפועל בנימינה", ואני הייתי ב"בית"ר בנימינה". שיחקנו אחד מול השני. היה לנו מגרש כדורגל גדול, זה שבמתנ"ס עכשיו. זה אותו מגרש, לא השתנה כמעט כלום.

במעברה שמענו בעיקר מוזיקה מזרחית. היינו רוקדים המון, ברחבה הגדולה שהייתה, ממש השתוללנו עם הריקודים. בדרך כלל בבית הספר היו מסיבות, מסיבות שמחות.

בזמננו הפנוי אהבנו ללכת לנחל תנינים ולהתרחץ, נחל התנינים היה בעבר מלא מים ואפילו שחינו שם.

 

בגרות

התגייסתי לצבא ושירתי כנהג.

את בת הזוג שלי פגשתי בשער מנשה. באותה תקופה לא היה מקובל לצאת לדייט/פגישה. התחתנתי בגיל 26 עם אסתר (אתי). החתונה הייתה באולם ב"ויצו", האולם היה צמוד למועצה וכך הוא נקרא. בחתונה לא היו הרבה אנשים, היו כ-150 איש. והיה דבר מיוחד שבמקום צלחות היה לכל אחד מגש עם נקניק וסיגרים, היה מדהים.

בתחילת הנישואים גרנו אצל ההורים שלי.

נולדו לנו חמישה ילדים: אורית, דגנית, חי, לירון ונאור. ויש לנו שמונה נכדים:  גל, נבו, הראל, אלעד, נדב, דניאל, ירדן ויהב.

הילדים שלי עוסקים במגוון עבודות: אורית, גרה בגבעת ניל"י ועובדת במועצה בבנימינה, בגזברות. דגנית, גרה בבנימינה והיא רב סרן בצבא. חי, גר בזיכרון יעקב, לומד הנדסאות ועובד בבנייה ותכנון. לירון גרה בתקוע, היא למדה חינוך והיא לא עובדת ונאור גר בגבעת השלושה, הוא טכנאי מזגנים.

יש לי נכד בכיתה ב', בבית ספר "אשכולות" בבנימינה, וקוראים לו נדב פישר.

 

הזוית האישית

מינו השתתף בתכנית הקשר הרב דורי בשנת תשע"ח בבית ספר אשכולות שבבנימינה. במסגרת מפגשי התכנית מינו סיפר על משפחתו וכן זכרונות ילדות מבנימינה. התלמידה נעמה ליטבינוב תיעדה את סיפורו.

מילון

נחל תנינים
נַחַל תַּנִּינִים (בערבית: وَادٍ الزرقاء - ואדי א-זֵרְקַא, "הנחל הכחול") הוא נחל איתן שתחילתו ברמות מנשה בין דליה לבין עין השופט. הנחל זורם דרום מערבה לים התיכון ונשפך לים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל. בימי חורף שבהם הזרימה בנחל עזה, מוטים מי הנחל (כמו גם נחלי עדה, ברקן ומשמרות) לתעלה המובילה את המים למאגר שיקוע להעשרת מי התהום, הנמצא בחולות קיסריה. על הנחל כתב אהוד מנור את השיר "נחל התנינים"

ציטוטים

”אני מאוד מתגעגע לחיים ביחד. היום אין את הביחד הזה. “

”חשוב לשמור על הביחד המשפחתי“

הקשר הרב דורי