מאגר סיפורי מורשת

שמי  דורית רחל נולדתי ב- א' שבט  תש"ח. בתאריך 10/01/1948, בבית החולים בהר הצופים בירושלים הנצורה. אני בת כפר עציון.

 

בחורף תש"ח (1948) גוש עציון היה נצור ואי אפשר היה לנסוע באופן חופשי מהכפר לירושלים. הנסיעה הייתה במכוניות משוריינות ובשיירות. אמי הגיעה לירושלים לקראת הלידה, בדרך להר הצופים ירו על המשוריין בו נסעה. היא הלכה ברגל וצוות ביה"ח בא לקראתה והביא אותה לביה"ח. שם שהתה מספר ימים עד הלידה בתאריך 10/01/1948. בכפר עציון קבלו את הבשורה על לידתי. אבא רצה לעלות לתורה בשבת ולתת לי את השם רחל, על שם אמו שנספתה בשואה בליטא. אבא ביקש את הסכמתה של אמא במכתב. אך המכתב לא הגיע! בבית החולים הציעו לאמא לתת לי שם סמלי לאותה תקופה. המסמל תקווה, שלא תהיינה יותר מלחמות  דורית. לאחר המלחמה אמא צרפה את שני השמות לדורית רחל.

 

 

לאחר מספר שבועות ירדנו מההר  למנזר רטיסבון. בירושלים, בסוף דצמבר 1947, פונו הילדים והאימהות מכפר עציון למנזר כי המצב החמיר בגוש. בין הילדים היו גם שתי אחיותיי גאולה ונילי, שנשארו לבד עד שאמא  ואני הגענו. אבא נשאר בקרבות  בכפר עציון. גם בירושלים הייתה מלחמה היה מסוכן. צלפים יריות ועוד. עם נפילת כפר עציון ערב הקמת המדינה, מרבית החברים נהרגו ביניהם גם אבא שלי. נשארנו משפחות של:אימהות וילדים וקומץ גברים שלא השתתפו בקרבות האחרונים בכפר עציון.

 

בסוף חודש יוני עברנו מהמנזר לבית הספר "נצח ישראל" בפתח תקוה. הייתי תינוקת מאוד חולנית, אמי לקחה אותי לרופא מומחה שאמר: "תני לדבר הזה למות". ב"ה  הוא טעה, אני שרדתי!

 

רופא ילדים שפגש באמא ובי, בדק אותי והמליץ לאמא להוציא אותי מבית הילדים לטפל בי בבית עד שאעמוד על רגלי  במשך שנה וחצי טיפלה בי אמא במסירות יחד עם חברות נוספות והנה יום אחד נעמדתי בלול על שתי רגלי, השמחה הייתה גדולה. מאז התקדמתי במהירות והועברתי לבית הילדים. רק אז חזרה אמי לעסוק בהוראה מקצוע, שהיה לה עוד מהולנד. לפני כן עסקה אימי, בכפר עציון ובגבעת עלייה במלאכות שונות.

לקראת פתיחת שנה"ל בספטמבר 1948, עברנו לג'יבליה גבעת עליה, שכונה בין יפו לבת-ים. בשכונה זו גרו ערבים שברחו בתקופת המלחמה לאזור חברון בית לחם ויריחו. כאליו פינו לנו את ביתם. במשך 3 וחצי שנים חיינו בעיר הגדולה כמו במסגרת קיבוץ, כאשר האוכלוסייה הייתה מורכבת ולא בריאה. צריך היה להתפרנס לגדל ילדים ולהמשיך בחיי שגרה. חלק מהנשים יצאו ללמוד ולרכוש מקצוע. הילדים הגדולים למדו בבית הספר בבת ים.

 

הייתה הבטחה שיוקם קיבוץ חדש בהרי הכרמל בעזרת גרעין וותיק ומנוסה בארץ, ההבטחה לא מומשה! במקום זאת הגיע גרעין של עולים חדשים מהונגריה ומרומניה והם היו מקימי ניר עציון.

 

גבעת עלייה "גבעת עליה- שכונה בן יפו לבת ים, עד מלחמת העצמאות חיו בה ערבים. בימי המלחמה ברחו ממנה הערבים לאזור יריחו. השכונה בדרומה של יפו, בין שכונת יפו ג' והעיר בת ים מדרום לרחוב מנדס פראנס ושכונת עג'מי מצפון‏‏‏"

 

בגבעת עלייה, בדצמבר 1951 התקבלה החלטה הקשה על פירוק המסגרת הקיבוצית, קמץ משפחות הצטרף לקיבוץ בכרמל. ואחרות  החלו להתפזר בארץ. אמא הכירה חבר מקבוצת יבנה שהיה איתה בהכשרה בהולנד, היא החליטה ללכת ליבנה ובעקבותיה באו עוד 5  משפחות. אמא חשבה כי ביבנה תהיה לה קורת גג בטוחה, היא ידעה שבקיבוץ יהיה לה יותר ביטחון כלכלי  וחששה לצאת העירה לבדה עם שלוש בנות. עברנו ליבנה !

 

בהתחלה גרנו במבנה של 4 חדרים בכל חדר משפחה אחת, שירותים משותפים לכל  ארבעת המשפחות. אנו הבנות מיד הועברנו למסגרות הטיפול , אני לגן  ואחיותי לכיתות ביה"ס. כבר בלילה הראשון ישנו בבית הילדים, כשבאה אמי להשכיב אותי אמרה אחת הילדות להוריה "הנה הילדה בלי אבא".

 

בשנה הראשונה בקבוצת יבנה, אמא המשיכה לנסוע בכל בוקר ללמד בבת-ים. גאולה הייתה אחראית עלי אחה"צ  ובשש בערב היינו הולכות לתחנה לחכות לאמא. בשש וחצי כבר הייתי צריכה ללכת לארוחת ערב בבית הילדים. שעת  ההשכבה בבית הילדים הייתה השעה היחידה עם אמא בימות השבוע. רק בשבת היינו יותר ביחד אמא והבנות. ארוחות השבת היו בחדר האוכל, בשבת בבוקר אמא קדשה על היין, וטעמנו מעוגת השמרים מהמאפיה. אמא הקפידה לערוך הבדלה, תמיד שלחה אותי להביא ענף לבשמים מעץ ההדס שהיה ליד ביתנו.

 

כעבור שנה החלה אמי ללמד בביה"ס בקיבוץ, היא עבדה עד ארבע וחצי אחר הצהרים, אני באתי מהגן והפרעתי לה ללמד כי רציתי שתבוא הביתה, וכשהגענו  הביתה, למדה ילדים מתקשים והשתדלה לעזור להם. היא חשבה שעליה לפרנס אותנו במקום שני אנשים אבא ואמא ביחד.

 

לאט לאט השתנו התנאים, עברנו דירה אמא כבר לא עבדה עד כל כך מאוחר,אבל תמיד ראינו אותה עסוקה ולא נחה. כך למעלה מ – 30  שנה עסקה בהוראה. אח"כ פתחה מרכזיה פדגוגית למורים. בשנות עיסוקיה האחרונות יצאה לעבודות שונות מחוץ ליבנה.

 

אני נכנסתי  בגיל מוקדם ללמוד בכתה א' ולא היה לי קל בביה"ס. בכל שנות ביה"ס יסודי ותיכון למדתי ביבנה. גדלתי בחברת ילדים מעורבת ומלוכדת כמחצית ממנה בנות ומחצית בנים, בתיכון הצטרפו אלינו ילדים מניר עציון ומבארות יצחק. בשנות התיכון עבדנו במשק, במשך תקופה ארוכה עבדתי בכותנה, בעישוב, ובעיקר בבדיקת מזיקים.

 

כמו אחיותי, חשבנו שאנו צריכות להיות כמו אבא שעסק בחקלאות. מהשדה עברתי לעבוד במטבח יחד עם חברה. השכמנו לקום ולהכין ארוחת בוקר לחברים. ביבנה רכשנו ערכים רבים כמו: אחראיות מסירות וחריצות רבה, אמנם יבנה הייתה הבית שלנו אך היה לנו בית נוסף: כפר עציון.

 

במשך כל השנים האלו היה לנו קשר אמיץ עם חברי כפר עציון ועם ילדי כפר עציון. נפגשנו פעמים רבות אם בשמחות אם בימי זיכרון, תמיד התפללנו חלמנו וקיוונו כי יום יבוא ונחזור הביתה לכפר עציון, ובעיקר התגעגנו לבית שנחרב.

  

אמנם לא גדלתי שם אך גדלתי על הסיפורים והתיאורים ממכפר עציון. היינו נוסעים להרי ירושלים להשקיף לעבר הגוש להצביע לכיוון העץ, ולומר-שם כפר עציון. חלפו השנים יצאתי לצבא כמורה חיילת, גם אחיותי היו מורות חיילות בשירותן הצבאי. אני שרתתי  ב"אבן שמואל" שלוש שנים, שנתיים כחיילת ושנה כשנת שירות מטעם הקיבוץ. בסוף השנה השנייה, ביוני שנת 1967  כ"ח בסיון תשכ"ז, פרצה מלחמת ששת – הימים וכפר עציון שוחררה מחדש. "החלום התגשם! ". למחרת חג השבועות בקרנו בכפר עציון והיה מרגש מאוד, שאנו מסתובבים בשבילי הכפר ובחורבותיו ומנסים לזהות כל פינה.

 

השיא היה במנזר הגרמני בו נהרגו חברים רבים ומצאנו אותו מכוסה באירוסים. בהתרגשות עצומה אמרנו "קדיש", חזרנו מהטיול  בידיעה שאנו שבים הביתה. זו לא הייתה משימה קלה ולא מידית, היה צורך בארגון גדול רציני ואחראי ישנה מדינה, מדינת ישראל. ראש הממשלה צריך לאשר את השיבה שלנו לכפר עציון.

 

באלול תשכ"ז אמר לחברים "טוב קינדרלך עלו לחוג את החגים בכפר עציון ואח"כ חזרו איש לביתו". בכ"ב  באלול תשכ"ז, שבנו הביתה.  יום העלייה לכפר עציון המחודש. ערב קודם מנסות מספר אמהות למנוע את העלייה. בבית משפחת קנוהל בירושלים, הן שוטחות את ליבן בפני דב וחנן וטענות כי כבר שלמו את המחיר. בעליהן הן אבי ילדיהן נהרגו ואינן מסוגלות למחיר נוסף. חנן שאל אותן: אם היינו שואלים את הגברים אם לחזור לכפר עציון ולהקימו מחדש מה היו אומרים? 

 

כמובן שתשובתן הייתה חיובית. למחרת בבוקר כסמל למכוניות המשוריינות שהוציאו את ילדי כפר עציון מהגוש. בשנת 1948, חזרו הילדים במשוריין הביתה, דרך קבר האחים ב"הר הרצל". שם אמרו לאבות "היום אנו נוקמים את נקמתכם לא באש לא בדם, אלא בהקמת הבית מחדש". החברים הגיעו לכפר ומיד החלו בעבודות נקיון השטח, ע"מ להכין את המקום לקראת הימים הנוראים.

 

אני לא הייתי ביום הראשון. לקראת ראש השנה, יצאתי עם חברתי בת כפר עציון כמוני שהייתה קצינה בצה"ל , מיבנה דרך ירושלים לכפר עציון ,כשמלווה אותנו ברכת הדרך "בנות תזהרנה מההרפתקה הזו, אין לכם תנאים מתאימים לחוג שלושה ימים את ראש השנה". מיד עם בואנו הצטרפנו לחברים בבישול ובהכנות השונות כגון : ניקיון מקום לבית הכנסת ועוד. כשעה לפני כניסת החג הגיעו, ידעיה הכהן  ואשתו שמכוניתם מלאה עוגות מנשות ירושלים. כך במשך שנתיים בכל ערב שבת וחג הם הביאו מאפים לכפר. 70 איש התכנסנו ובאנו לחוג ביחד את ימי ראש השנה בכפר עציון שבנו הביתה.

 

התפילה והאווירה המיוחדת ששרתה עלינו הביאו להתרוממת רוח שאינני זוכרת בכל חיי. בתום שנה"ל תשכ"ח ביולי 1968, כ-10 חודשים לאחר העלייה הצטרפתי לכפר עציון. בשנה הראשונה עבדתי בענפים שונים בעיקר בחדר אוכל. אם בית של הישיבה שהוקמה בכפר עציון. למעלה משנה לשהותי בכפר, הכרתי את אליקים שהיה חבר בעלומים. שם התחתנו בכ"ג חשון תש"ל,  11/03/1969.

 

נוקשות חיי החברה בעלומים קשתה עלי וכעבור 7 חודשים חזרנו לכפר עציון. שם בנינו את ביתנו, חמשת ילדינו גדלו בכפר למדו בבית הספר היסודי האזורי בגוש,  ובתיכון יצאו ללמוד במקומות שונים. אני עסקתי בטיפול, מבשלת במטבח, באקונומייה בחדר אוכל , ספריה ניהול מחסן בגדים ועוד. למעשה כל חיי אני בקיבוץ.

 

כדברי השיר" כאן נולדתי כאן נולדו ילדי…" הקיבוץ השתנה החלה ההלנה בבית ולא בבית הילדים, נסגר המטבח התחלנו לבשל בבית, הפסקנו לאכול בחדר אוכל חברים יצאו ללימודים. התמעטו אספות החברים ההחלטות התקבלו בוועדות השונות, חיי החברה הצטמצמו. איש איש דואג לעצמו לצרכיו לביתו, למשפחתו. אידואוליוגית הקיבוץ כמעט ונמחקה.

 

במשך כל השנים שמרנו על מורשת הכפר סיפרנו טילנו וחיינו את סיפור הכפר, ההקשרים בין "ילדי כפר עציון" התחזקו עם חידוש הישוב הבית. כיום אני בפנסיה חזרתי לעסוק בהתנדבות בספריה בבית ספר היסודי בגוש "שירת חנן". לומדת יום בשבוע בקתדרה במתנ"ס הגוש, שיעורים מעניינים בנושאים שונים, במתנ"ס. כמובן מבקרת את ב"ה זכינו לילדים טובים, שהקימו משפחות חמודות, הם לא גרים בקיבוץ. אנו משתדלים לבקר אותם לעתים קרובות, ולהנות מהם.

 

געגועים לאב שאיננו

לבית שחרב                                                                                    

לחיי הקיבוץ שנעלם                                                                  

למשפחה שהתפזרה ברחבי הארץ.