מאגר סיפורי מורשת

סיפורנו מתחיל בשנת 1876 כשזוג צעירים יהודים (סבא וסבתא של סבתא שלי) בסביבות גיל 25 נפגשו בעיר שדה בגרמניה, התאהבו והחליטו להקים משפחה. כמקובל כל המשפחה מתרגשת, ומתחילים לרכוש רהיטים ואביזרים לזוג החדש.

הורי האב התאמצו לרכוש עבור בנם הבכור (בני) ארון בגדים לשימוש ראשוני. אחרי חיפושים הם מצאו ארון שהתאים ליכולת הכספית שלהם, לא גדול מאוד אבל כולל מראה. לקראת חתונתם הם הביאו להם את הארון.

בני ומינה (הזוג החדש) קיבלו בשמחה את ציוד הבית הראשון שלהם. הארון שימש אותם שנים ארוכות. במהלך השנים נולדו להם ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות והארון שימש גם אותם. כאשר הוא לא הספיק יותר לכמות הבגדים הגדולה והפך לשמש כארון ספרים.

לימים עלו אחד הבנים ואחת הבנות לישראל (שאז הייתה נקראת פלשתינה). והצליחו מבעוד מועד לשכנע את ההורים שלהם להצטרף לפני עליית היטלר לשלטון. הם ארזו את כל חפציהם בתוך מכולה עשויה עץ הנקראת LIFT, שנשלחה בספינה אל יעדה (פלשתינה). כשהמכולה הגיעה לארץ כל הרכוש נפרק ממנה והארון המשיך לשמש ארון ספרים.

אחרי שמינה ובני הלכו לעולמם (שניהם נקברו בחדרה), הארון עבר להיות רכושו של בנם שמואל. לשמואל נולדו שלושה ילדים: אליהו (המכונה "צצה"), אורה (סבתי) וזיוה (אחותם הקטנה). אחרי ששמואל התאלמן הוא עבר לגור ליד בתו אורה בקיבוץ סער ו"הארון היפה" עבר איתו.

כששמואל הלך לעולמו בהיותו בן 86 עבר הארון ישירות אל נכדתו מירב וממנה עבר אל אימי שהקימה את ביתה בקיבוץ חניתה,

ושם הוא ניצב בגאווה עד היום.

הזוית האישית

אורי: היה לי מאוד מהנה לעבוד וללמוד על העבר של משפחתי. סיפור אחד מסיפוריה של סבתי העלתי לאתר.