מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה לוי-שאבי ואני נולדתי בשנת 1939 בבגדד שבעיראק. הוריי נישאו בשנת 1933 ואני הבת השלישית מתוך שבעה ילדים. מאחר ואבי היה עובד רכבת, כל שלוש שנים בערך עברנו לעיירה אחרת וגרנו בבתים של הממשלה ליד תחנת הרכבת בה הוא עבד. הכל היה טוב ויפה, טיילנו המון, היינו מאוחדים כמשפחה. היינו שלוש שנים בעיר "מוסל", אני הייתי אז בת ארבע. בשנת 1945 עברנו לעיירה "בעקובה". בזמן מלחמת השחרור גברה השנאה כלפי היהודים ולכן פיטרו את אבי. אבא שלי לא היה המפוטר היחיד, כל עובדי המדינה היהודים פוטרו מעבודתם.

היינו אז חמישה ילדים כשהשישי בדרך. חזרנו לבגדד וגרנו אצל הסבתות: סבתא לולו וסבא שאול – סבתא צלחה וסבא שלמה (שנפטר בשנת 1944). למשפחה של אמא היה בית דפוס גדול והיות ואבי ידע שלוש שפות: ערבית, אנגלית ועברית הוא עבד בבית הדפוס במחלקה של דוברי האנגלית. אנחנו שובצנו בבית ספר יהודי "פרדוס".

בכיתה ג', המורה שאל אותי על לוח הכפל לא עניתי מהר מספיק, קיבלתי מכה מסרגל על המפרקים באצבעות יד שמאל, עד היום אני יכולה לחוש את הכאב.

לאחר שנה דודי העביר אותנו לבית ספר קתולי, נזירות לימדו אותנו. שם למדו רק בנות יהודיות ונוצריות. בזמן שהבנות הנוצריות הלכו לכנסייה אותנו לימדו תנ"ך, היה לנו טוב שם הרמה הלימודית הייתה גבוהה למדנו שלוש שפות, ערבית, צרפתית ואנגלית ולא הייתה שנאה כלפינו להפך, הנזירות התייחסו אלינו כאילו היינו הילדות שלהן. זכור לי משפט שנאמר על ידי אחת הנזירות כשהן ידעו שאנחנו עוזבים "הזהב הולך מגיע הפחם".

בשנת 1950 סבתא החליטה שאחותי סטפי שהייתה בת 16 תתחתן. היא התחתנה עם חיים באוקטובר 1950. התנאי שאמא הציבה שהם מתחייבים להישאר בעירק ולא יעלו ארצה. אבל חיים החליט שהוא נרשם ועולה לארץ, ואז התחילו בעיות במשפחה כי אבא ואמא לא היו מוכנים לוותר על סטפי. אחר כך אבא הלך ונרשם לארץ וההורים של אמא נשארו בעירק. ב 6 לאוגוסט 1951 הגענו לבית הכנסת הגדול בבגדד.

לילה קודם הגיע סנדלר להורים של אמא והכניס בתוך עקב הנעל של אבא 300 דינר וסגר ואבא לא ידע זאת. אני זוכרת את הפרידה מהמשפחה של אמא שנשארה בעירק היינו צריכים לשים שכבות של בגדים ומעל מעיל ומכנסיים. (מדובר בקיץ חם ולוהט בעירק כ-40 מעלות). נכנסנו לחדר בשדה התעופה בעירק ששם בדקו אותנו מכף רגל עד ראש שמא הבאנו כסף או זהב, לא הוצאנו כלום פרט לבגדים שעלינו.

אני זוכרת את הבית של סבתי שעזבנו בעיראק עם כל הרהיטים שנשארו בבית כולל כלים ובגדים. כל תכולת הבית נשארה שם. סבתי נעלה את הבית ונתנה את המפתח לתחנת המשטרה הקרובה. בבדיקת המזוודות לקחו את הסנדלים שלי ושל אחותי וחתכו אותם עם סכין יפנית וחשבו שיש שם כסף, אך לא מצאו דבר. אסור היה למכור נכסים או לקחת משהו איתנו.

העלייה לארץ

חיכינו למטוס. איתנו היו שתי מזוודות ריקות ואמא תפסה את כל הלבנים בסיכות ביטחון כדי שהבודקים לא יפזרו. אני זוכרת שהדודים שלי ישבו בבית קפה בשדה התעופה. הם צפו בנו אבל אסור היה לנופף לשלום אחרת היו אוסרים אותם. המטוס הגיע בערך ב-3 לפנות בוקר ונחת כ 3 שעות לאחר מכן. התאריך הוא 6/8/1951.

אבא התכופף ונישק את אדמת הארץ. לקחו אותנו לחדר והתחילו לרסס אותנו ב DDT. הרימו לי את השמלה כדי לרסס ופתאום ראו מכנסיים וצעקו הנה מכנסיים! כי אז לא היה מקובל שבנות ילכו עם מכנסיים. אמא צעקה עליהם והוציאה אותנו מהחדר. הגענו לחדר האוכל שם היה לחם עם מרגרינה, חשבנו שזו עוגה. אבא הביא את הדלי שלא נבדק ובתוכו היה חלב מרוכז ולחמניות עם ביצים וירקות שאכלנו.

בהמשך אותו יום העבירו אותנו במשאית לבית עולים "שער העלייה". קיבלנו פינה בחדר של הצבא הבריטי עם עוד עשר משפחות. ישנו שם שלושה ימים על מזרנים מעשב ים והמעיל שימש לנו  ככרית, אבא מצא צריף קטן וריק במחנה העולים ועברנו לחיות שם. קיבלנו אוכל בחדר האוכל במשך שלושה ימים בלבד. היות אחי היה  בן שנתיים וחצי ועוד אח בן חמש קיבלנו קקאו בסיר וכמה עוגיות, אוכל לא היה ונשארנו רעבים תקופה די ארוכה. עד שאבא נתקל במשלחת מאמריקה ואז הוא סיפר להם שאין לנו מה לאכול ומה שהם נתנו לנו לא הספיק. כשנערכה ביקורת בחדר האוכל הכפילו את האוכל, אבל נגמרו לנו התלושים. במקרה דודה של אמא הייתה שכנה שלנו בצריף והבנים שלה לא היו בבית, קיבלנו את התלושים של שלושת ילדיה וכך התקיימנו.

היו מקרים שגירשו אנשים מהמחנה באכזריות ובצורה מאוד גסה העלו אותם בכוח למשאיות ושלחו אותם לגבולות. כשאבא הלך וביקש שיתנו לנו לעבור לבאר יעקוב שם גרה אחותי וחיים בעלה, כי משפחה אחרת לא רצתה לעבור לשם זרקו אותו מכל המדרגות ואז הודיעו ברמקול שפתחו מעברה חדשה ליד רחובות בזרנוגה ואבא הסכים ללכת לשם. לאחר שחרורנו ממחנה העולים (שער עליה) קיבלנו כמשפחה מיטות ברזל מזרנים מעשב ים, שמיכות צמר ומעט אוכל הכולל כמה קופסאות סרדינים, אבקת ביצים ומעט שמן קוקוס, קיבלנו גם פנקסי תלושים לאוכל ואפילו ללחם. את כל אלה העמיסו במשאית ואנחנו התישבנו מעל וכך נסענו כמעט חצי יום משער העליה ועד לעיר רחובות ולמעברת זרנוגה בשמש קופחת של סוף אוגוסט. אני זוכרת שהמשאית עצרה ליד אוהל מסויים ולשם נכנסו הורי, סידרו את המיטות וזה היה הבית על העמוד. אבא תלה את הפנס שהיה בדיו, כמובן שלא היה חשמל, או סדינים. השתמשנו במעילים ככריות לראשנו.

בבית ספר המורה שאלה אותי איך קוראים לי אמרתי קוראים לי בדור. היא קבעה "מהיום יקראו לך שושנה" ולאחותי שקראו לה דייזי שינו את שמה למרגלית. אחותי הבוגרת ממני עמדה בתור וכנגד התלושים קיבלנו 2 מלפפונים, 2 עגבניות וחצי לחם. ביום כיפור הראשון בארץ קיבלנו 700 גרם בשר אבל הבשר התקלקל ולא יכולנו לקיים ארוחה מפסקת. בחורף התחיל גשם זלעפות ואז הגיעו מהצבא והוסיפו כיפה על האוהל, זה לא כ"כ עזר. האוהל הוצף ואנחנו טפסנו על המיטות כדי לא להרטב. העבירו אותנו לכפר לתוך מבנה עד יעבור זעם וכך עברו שנה וחצי. בשעה טובה עברנו לצריף. גם שם לא היה פשוט. אני ואחותי נעקצנו מהפשפשים שביום הסתתרו בתוך הקפיצים של המיטות ובלילה מצצו לנו את הדם. אמי היתה מדליקה את הפרימוס ושורפת אותם אבל זה לא תמיד עזר. פעם אחת ספרתי והגעתי ל 30 עקיצות מוגלתיות על כל רגל. אבל בצריף היתה רצפה ודלת ואבא הוסיף בחוץ צמוד לצריף מטבח קטן והכניס אפילו ברז. השירותים והמקלחת היו בחוץ, משותפים עם השכנים. לא היו מים חמים אז חיממנו עם פתיליה דוד קטן.

למרות שלאבא היה ידע ב -3 שפות והיה משכיל, הוא לא מצא עבודה. אמרו לו שזה בגלל שיש לו הרבה ילדים והוא היה רק בן 38. הוא שלח מכתבים לכל מי שרק יכל, גם לבן גוריון. זה לא עזר. בסוף התחיל לעבוד בעבודת דחק, עם טוריה בחטיבת עצים. לאחר זמן מה מצא עבודה במפעל לשימורים בבי"ח רימון בקיבוץ גבעת ברנר. הוא עבד במשמרות, הגיע לשם וחזר ברגל דרך פרדסים ומסביב גדרות של סברס ונשיפות של נחשים. הוא היה חוזר הביתה מהעבודה יושב בפינה ובוכה, אבל לא הייתה לו ברירה.

במעברה לא היתה לנו ילדות. עסקנו בלשרוד. היינו עובדים בחופשים בחקלאות. אספנו כותנה או בוטנים, ניכשנו עשבים במטעי הבננות, קטפנו סברס. העיקר להביא עוד לירה הביתה. חיינו בצריף כשמונה שנים ,היינו שמונה איש בחדר אחד. לאחר כ 12 שנים, הממשלה חייבה את אבא עבור אותן מיטות מזרנים ושמיכות שקיבלנו בשער העליה.

הייתי בת 20 כשעזבנו את המעברה ועברנו לבית קבוע שקיים עד היום ברחובות. אחותי הצעירה גרה היום בבית זה. למרות שעזבתי את בית הספר בגיל 14 תמיד למדתי כמה שיכולתי. למדתי פקידות וקלדנות, הנהלת חשבונות ותפירה וגזירה ובין היתר גם עבודות יד. בגיל 58 אפילו קיבלתי תעודת בגרות. במשך הזמן נישאתי ליצחק ונולדו לי 4 ילדים נפלאים, כל אחד בדרכו ו- 13 נכדים מתוקים. אני מאחלת להם הצלחה בכל אשר ילכו. הנכדה הבכורה שלי בת 25 והנכד הכי קטן בן ארבע וחצי.

הזוית האישית

שושנה: אין לי ארץ אחרת. על אף הקושי זוהי ארצי מולדתי. אין לי מקום אחר בעולם. אני מקווה שגם ילדי ונכדיי ימשיכו לאהוב את הארץ הזו כי אין מקום טוב ממנו בעולם. אני מברכת את אבי שהחליט להביא אותנו ארצה. הוא הבין שחיים בארץ עויינת איננה אפשרות. למרות סירובה של אמי לעזוב את הוריה והצער שנלווה עקב פרוק המשפחה, הוא לקח החלטה.