מאגר סיפורי מורשת

ילדותי באלכסנדרייה

גרתי באלכסנדרייה והתחנכתי בבית ספר יהודי פרטי וכאשר פרצה מלחמת קדש בחודש אוקטובר סגרו לנו את בית הספר עקב המלחמה.

האנגלים, הצרפתים והישראלים תקפו את מצרים מכיוון שהנשיא נאצר סגר את המעבר דרך תעלת סואץ שהייתה מאוד חשובה לצרפתים, לאנגלים ולישראלים.

בחודש נובמבר כאשר פתחו בחזרה את בית הספר רוב תלמידי כיתתי כבר גורשו ממצרים, מכיוון שהיה להם דרכון אנגלי או דרכון צרפתי. לבית הספר קראו " Lyce de l'union juive pour l'ensegnement"  בעברית: בית הספר לקהילה היהודית ללימודים. בדרכי חזרה לבית הספר, אחרי סגירת בית הספר לחודש, ראיתי שמחקו את המילה l'union juive – "לקהילה היהודית". הייתי בהלם והרגשתי שאני כבר לא רצויה. לצערי, לנו היה דרכון מצרי ולא גירשו אותנו.

בחודש אוקטובר היינו 40 תלמידים בכיתה ובחודש נובמבר נותרו רק 10 תלמידים. כל שבוע תלמיד אחר גורש. רוב המורים היהודים גורשו גם כן, והעסיקו במקומם מורים ערבים. האווירה הייתה מאוד קודרת. הייתי בכיתה י"א ונאלצתי לעזוב את בית הספר עקב בעיות משפחתיות.

כדי לא להיות משועממת התנדבתי בבית חולים איטלקי מכיוון שבית החולים היהודי נסגר. הנזירות האיטלקיות לימדו אותי לטפל בחולים ולעשות זריקות לחולים. נוכחתי בכל הניתוחים והייתי מתייקת במכונת הכתיבה את הסיכום של הניתוחים שהרופאים היו מכתיבים לי. התנדבות זו הייתה בשבילי דבר שמאוד העשיר אותי.

המעבר לצרפת

בשנת 1960 קיבלתי רשות לנסוע לצרפת ושם התגוררתי אצל דודים במשך שנתיים. ניצלתי את התקופה הזאת כדי ללמוד ספרות מכיוון שפחדתי שלא אוכל לדבר עברית. עבורי עברית הייתה בתפילה. כאשר עזבתי את מצריים איחלתי לעם המצרי כל טוב, חיים טובים וחופשיים. הגנרל נאצר הבטיח לעמו לשלוח את כל הילדים לבית הספר ללמוד קרוא וכתוב. אבל לצערי, אחרי כמה שנים שלח אותם להילחם נגד ישראל. שמעתי ברדיו בשפה הערבית את העם המצרי ברחובות צועק "תשחוט, תשחוט, תשחוט את היהודים!"  (בערבית- אטבח אליהוד, אטבח אליהוד") זהו דבר שעד היום מציק לי מאוד למרות שאני עדיין יודעת שהעם המצרי הוא עם טוב אבל מאכילים אותו ברעל כל הזמן.

העלייה ארצה

בשנת 1962 עליתי ארצה והתגוררתי אצל אחי שהיה בארץ מאז שנת 1950. עבדתי כספרית במשך שנתיים.

כאשר הכרתי את בעלי, התנאי שלו לנישואין היה, שאפסיק לעבוד כי הוא היה אלמן עם ילד בן שנתיים והוא רצה שאני אהיה אמא מסורה לילד.

בשנת 1966 נולד לי עוד בן מאוד שובב כך שלא היה לי זמן לצאת לעבוד. בשנת 1971 נולד לי עוד בן למזלי הרב.

אני יכולה להגיד שהעלייה שלי הייתה מאוד נוחה. למדתי עברית יחד עם ילדיי שהיו מתקנים אותי גם בשפה וגם בכתיבה.

בזמן מלחמת ההתשה התנדבתי במשרד הביטחון והיינו קבוצה של נשים שביקרנו משפחות שכולות כדי להעלות להם את המורל ולדעת מה הם צריכים.

התנדבתי בבית הספר של ילדיי כחונכת ואחרי זה התנדבתי בויצ"ו. בשנת 1980 הייתי יושבת ראש ויצ"ו. בויצ"ו טיפלנו במשפחות מרובות ילדים, דאגנו לחבילות מזון לקשישים ולמעוטי יכולת, התנדבנו בבתי ספר ועזרנו לתלמידים עולים חדשים שהיו להם קשיים. במקביל התנדבתי בקופת חולים באשדוד במשך שלושים שנה. ערכנו תצוגות אופנה כדי לאסוף כסף וכדי שנוכל להמשיך בפעולותינו.

בשנת 1983 עבדתי במכללה טכנולוגית באשדוד כמשגיחה בבחינות והייתי גם אחראית על כל המשגיחות. זה היה מאוד מעניין והעבודה שלי נמשכה 30 שנה.  החיים בארץ היו מאוד נעימים, מעניינים ולא האמנתי שאהיה פעם כל כך מאושרת.

עבודה עם שכר זהו דבר הכרחי אבל ההתנדבות נותנת המון אושר וסיפוק. כשמתנדבים מקבלים מחמאות וכשעובדים עם שכר תמיד באים אליך בטענות.

הזוית האישית

מעיין הנכדה – הכתיבה עם סבתא הייתה מעניינת התעמקנו בסיפור החיים שלה למדתי על החיים של סבתא ועל נעוריה. סבתא פולט – כיף גדול לבוא כל שבוע לבית הספר של מעיין ולספר לה את זכרונותיי ממצרים ומעלייתי