מאגר סיפורי מורשת

שמי דינה פלמן ואני סבתא של רבקהל'ה פלמן.

נולדתי בבואנוס איירס עיר בירתה של ארגנטינה בשנת 1956, שם משפחתי לפני נישואיי היה רוזנברג.  הוריי הם ילידי פולין. הוריה של אמי הגיעו לבלגיה לפני מלחמת העולם השנייה ומשם  עברו לארגנטינה. אבי שרד את השואה האיומה. הוא נלקח למחנה הריכוז דכאו ולמחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ. הוא ניצל והגיע לארגנטינה אחרי המלחמה. הוריי השתדכו בארגנטינה, התחתנו וקבעו את ביתם שם.

בית הוריי היה בית מסורתי לא דתי, אבל אבי, שלא כשאר המשפחות שהכרתי, הקפיד  לקדש על היין בליל שבת ולערוך סעודה משפחתית, וכל בני הבית היו חייבים להשתתף בה. אני לא חיבבתי את  טקס הקידוש וכל מה שקשור ליהדות, ומידי פעם הפגנתי אפילו התנגדות. לא הבנתי היכן היה אלוקים בתקופת השואה? שאלתי: "למה אבי היה צריך לעבור סבל קשה כל כך במחנות ההשמדה"? השאלות המתריסות שלי  החריפו בעקבות פטירתה של אחותי בת השנתיים, שסבלה מתסמונת דאון.

עד שבגיל 16  פשוט הרגשתי, שהקב"ה מוליך אותי ישירות ומחזיר אותי בתשובה על ידי  שליח חב"ד, הרב בוימגרטן , שליחו של הרבי מליובאוויטש בארגנטינה, וגיליתי שיש אלוקים!!

המצב הכלכלי שלנו היה מאוד טוב, לאבי הייתה חנות תכשיטים ברחוב מרכזי,  ברחוב, שלרבים מחבריו היהודים היו גם חנויות דומות.

באחד הימים, נכנס לחנות שליחו של הרבי, היה זה בימים הראשונים שהרבי הכריז על "מבצע תפילין". הרב בוימגרטן עבר מחנות לחנות והציע ליהודים להניח תפילין. כשאבי ראה את הרב נכנס לחנות, הוא היה בטוח שהגיע כדי להתרים אותו למוסד או ארגון כלשהו, אבי הושיט לו צ'ק מכובד  מאוד. אך הרב סרב  בכל תוקף לקבל את ההמחאה. "לא הגעתי כדי לקבל כסף, ברצוני להציע לך מצווה, מצוות הנחת תפילין". אבי מעט נפגע, שכן, אבי הקפיד להניח תפילין בכל יום, למרות שלא היה דתי, ( לפעמים גם בשבת…)  הוא סיפר שאפילו באושוויץ הוא לא ויתר על התפילין. הרב עשה רושם כביר על אבי, ומאז נקשרתי לשליח ולמשפחתו וכמובן, ליהדות.

כיוון, שלא מצאתי מסגרת מתאימה בארגנטינה לחוזרות בתשובה, החלטתי לנסוע לארץ ישראל להמשך לימודיי. בערב לפני הטיסה, היה זה במוצאי שבת הלכתי לשליח לשמוע הבדלה. בחזור חזרתי עם אבי ברכב שלו, ויצאנו יחד עם אימא לטייל. בדרך שאלתי את אבי: "ממה השליח חי? ממה הוא מתפרנס?" ואז לראשונה, כשהייתי בגיל 17, אבי גילה לי, שהוא תומך בו בקביעות ובעוד משפחות, מוסדות וארגונים רבים. לא הבנתי כיצד? ושאלתי את אבי: "האם יש לך מכונה שמייצרת כסף?" זה היה אבי- הכול  הוא עשה בשקט ובסתר. אבי עודד אותנו תמיד לתת וללא  בקשת תמורה.

נסעתי לישראל  בשנת 1973 ולמדתי שנה אחת  ב"בית רבקה", לאחר מכן התחתנתי עם סבא של רבקהל'ה, גם הוא מארגנטינה.

סבי וסבתי

בארץ ישראל פגשתי את בת דודה של אבי, היא סיפרה לי על  הוריו של אבי מפולין, סבא וסבתא שלי, הם היו משפחה מיוחסת ומיוחדת, שתורה וגדולה חברו להם יחדיו בביתם. סבא היה עשיר גדול. הוא החזיק בקביעות 10 "בטלנים"- לומדי תורה על חשבונו. הייתה לו טחנת קמח וטחנת רוח, שסיפקה חשמל לעיירה שלימה. סבא היה גם תלמיד חכם גדול ומוהל. כאשר היה עורך ברית, הוא היה מגיע עם כל האוכל, וכאשר ראה את העניות בבית היולדת הוא היה משאיר את כל האוכל ונותן להם מכיסו כסף. ביתם היה פתוח תמיד לאורחים, וכשסבתא הבחינה בהלך עני היא הייתה מציידת אותו באוכל ובגדים- צידה לדרך. הם מעולם לא נהגו בגינוני כבוד, את סבא כינו "שימאלע מטחנת הרוח".

היום אני מבינה שבזכות סבא שימאלע וסבתא דינה (שאני קרויה על שמה) חזרתי בתשובה.

אבי בשואה

אבי היה בגיל 19 כשפרצה המלחמה, הוא נלקח למחנות ועבד שם קשה. בהיותו במחנה אושוויץ הוא הצליח ל אסוף  מעט חתיכות סוכר, להחביא אותם ולברוח מהמחנה. בדרך לא דרך הוא הגיע ליער ושם הסתתר. היה זה בעיצומה של עונת החורף, השלג לא הפסיק מלרדת וקור עז ומקפיא שרר בחוץ. לפתע מבין העצים הוא גילה עוד יהודי שמסתתר מפני הנאצים. אבי חילק את חתיכות הסוכר שהיו בכיסו גם לחברו. אך, מנת הסוכר לא הספיקה כדי להשקיט את רעבונם, והם נשארו רעבים. חברו הציע ללכת לחפש אוכל, אך, אבי התנגד. מכיוון שהגרמנים חיפשו אחר היהודים. החבר לא הקשיב לאבי ויצא, הוא נתפס ולאחר שספג מכות אכזריות, הוא גילה שיש עוד יהודי בסביבה. אבי נתפס והוכה באכזריות עד שנעשה גל של עצמות. הגרמנים היו בטוחים שהוא מת, והלכו להם. לאט לאט אבי התאושש והמשיך להסתתר ולשרוד.

בצעדת המוות מגרמניה לפולין, הגרמנים הכריחו את היהודים לרוץ. כמובן, ללא אוכל וללא מנוחה. כשרובם היו כבר  ללא כוחות. רבים מהם נפלו בדרך ולא שרדו.

לפתע התחילו הפצצות אוויריות ממטוסים שחגו מעל ראשם. היו אלו הפצצות של בנות הברית, שנלחמו בגרמנים. אבי הבחין, שהשומרים הגרמנים מכופפים את ראשם בזמן ההפצצות. הוא חיכה להתקפה הבאה, וכשהשומרים הגרמנים התכופפו, הוא התחיל לרוץ. הוא רץ ללא הפוגה במשך 2 ימים ו-2 לילות ללא אוכל וללא מים באדמת גרמניה. עד  שהגיע לשדה חרוש ולידו היה בית ורפת. אבי התגנב בשקט לרפת, הוא עלה למעלה במקום שמניחים את האוכל לפרות, ונשאר שם ללון כל הלילה. בבוקר הוא הצליח לראות, שלמטה הגיע איכר מבוגר, ומלטף את בעלי החיים. אבי התייצב לפניו ואמר לו: "אני יהודי, תעשה בי מה שתרצה, אבל דע לך שרעב אני" האיכר האכיל את אבי, וביקש ממנו שיחזור חזרה למקום המסתור, ורק בלילות  שירד למטה לאכול. מידי לילה אבי היה יורד ומקבל אוכל מהאיכר ומילדיו, בן ובת בני גילו של אבי,

בוקר אחד הגיע האיכר לרפת וקרא לאבי "לרדת".  בתחילה אבי פחד מאוד, והוא לא זז. הוא הציץ מבעד לחציר וראה מגפיים, אבי היה בטוח שהוא התגלה לידי הגרמנים. האיכר המשיך לקרוא לאבי:  "אברום, אברום, ניצלת! ניצלת"!  לבסוף אבי ירד, וגילה שהיה זה חיל של בנות הברית.

אבי נשאר תקופה קצרה בגרמניה ואחר כך הגיע לארגנטינה.

ב"ה יש לי 9 ילדים כולם חסידי חב"ד.

2 מילדיי הם שלוחים בארץ, ו-3 בחו"ל: בגואטמלה סיטי במרכז אמריקה, ברפובליקה הדומיקנית בעיר סנטו דומינגו ובגרנדה שבאיים הקריבים.

אני מרגישה, שנפלה בחלקי הזכות לחזור בתשובה, ולחיות חיים מלאים באור ובאנרגיות חיוביות. אני מרגישה אושר, סיפוק שמחה וחתירה למטרה.

אני מודה לקב"ה על העבר ומתפללת על העתיד.

הזוית האישית

הנכדה רבקה, תודה לך סבתא על סיפורך המרתק, העשרת אותי. מאחלת לך בריאות, שמחה והרבה נחת חסידי.