מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בשרון

נולדתי בשנת 1936, במושבה מגדיאל.

הנני יליד המושבה מגדיאל. הורי הגיעו לארץ דרך נמל יפו בשנת 1934, לאחר שעלו מיוון, מהעיירה קסטוריה על גבול מקדוניה. כל שאר בני משפחותיהם שנשארו מאחור, נספו בשואה, לאחר שנשלחו בטרנספר למחנה ההשמדה אאושביץ. נולדתי בבית החולים בילינסון בשנת הקמתו (1936).

משקלי בעת לידתי היה 4.6 קילו, דבר שהיווה אטרקציה חדשותית באותם ימים, עד כדי כך שהמאורע צוין בעיתון. לפני שהגעתי לעיר ת"א חיי כתינוק וילד קטן עברו עלי בכפר-סבא. הייתי ילד שובב מאד, עד כדי כך שכאשר אבי ז"ל רצה לצאת לעבודה, הוא נאלץ על מנת שלא ארוץ אחריו ואברח, לקשור אותי בחבל בחצר אל הגדר, בלול התרנגולות הנטוש. כדי לא להכאיב לי, אבי קשר אותי לגדר, דרך לולאת החגורה של מכנסי. כמובן, שהוכחתי כבר אז תושייה. על מנת להשתחרר הסרתי את מכנסי ורצתי ערום כביום היוולדי ברחובות כפר סבא, תוך שכל מכרי הורי צועקים אלי מכל עבר "לאן אתה רץ ילד". באותם ימים לעיר כפר סבא היה רחוב אחד ראשי (כיום רח' וייצמן). לאחר שגמאתי את כל אורך הרחוב, הגעתי לבניין משטרת כפר-סבא, שם עבדו הורי בתפירת מדים לשוטרים. את תגובתו של אבא לא אפרט, אך הזיכרון נצרב היטב באחורי…

זכורני שבאותו רחוב ראשי התקיים באחד הימים מצעד של חיילים אוסטרלים, עם הכובעים המיוחדים המאפיינים אותם. תוך כדי צעידה הם לא שכחו לזרוק סוכריות ושוקולדים להמוני הילדים שצבאו על מסלול הצעידה.

המעבר לתל אביב

הגעתי לת"א כשנאלצתי להתחיל ללמוד בכיתה א' בבית הספר היסודי על שם חיים נחמן ביאליק. ביה"ס היה ממוקם ברחוב לוינסקי בדרום ת"א. הורי, אחותי ואני גרנו בדרום העיר, על גבול העיר יפו, ברחוב שנקרא אז מרכז מסחרי מס' 6.  בכל שנות לימודי בביה"ס, עד סיום הלימודים, התגוררנו באותו מקום, שנקרא כיום רח' מטלון 17. תנאי המגורים אז היו צנועים. גרנו שתי משפחות בדירה של 2.5 חדרים. לכל משפחה היה חדר, ובחצי החדר הנוסף התגוררו שני רווקים. חיינו בהרמוניה שלימה, תוך שאנו חולקים שירותים משותפים ומטבח אחד.

הצלף הערבי שהטיל אימתו על רחוב הרצל

לימים התחוללו באותה הסביבה בדיוק קרבות מלחמת השחרור. בזמן המלחמה הייתי כבר נער בן 12. חווית המלחמה טבעה בי מראות בלתי נשכחים. זכורני מראה מעוף הכדורים הנותבים אל מול חלון ביתנו. לאחר שחרור יפו וסביבתה התארגנו מספר חברים מהכיתה להיכנס לשטח צבאי סגור, שהיה ממוקם באבו-כביר. באותו המקום עמד מסגד שממנו צלף ערבי נהג להטיל אימתו על עוברי אורח שלווים ברחוב הרצל. לימים הוקם על אותו שטח מתחם אוניברסיטת ת"א, שהוסב בהמשך לבי"ס לטבע.

לאחר שנכנסו לשטח המסגד, איתרנו את חרך הירי מבעדו צלף האויב. ניתן היה לראות דרכו את רחוב הרצל למלוא אורכו. למותר לציין שכל הסביבה הייתה זרועה בפרדסים, שדות מעובדים, בריכות השקיה וחלקות אדמה. לא היו שם כלל מבני מגורים. עם שוך הקרבות המסגד נהרס ע"י צה"ל. עם סיום לימודי בביה"ס היסודי, המשכתי להתגורר באותה סביבה, כשעברתי ללמוד בביה"ס אורט סינגלובסקי. הנני בוגר המחזור השני של ביה"ס, שלימים העביר את משכנו לדרך הטייסים בואך יד אליהו.

תנועת הנוער "הצופים"

החל מכיתה ד', סחבו אותי חברי להיות חבר בתנועת הצופים, בשבט "גוש הצופים הקשישים". משכנו היה במגדל המים ברח' מזאה בת"א. כיון שכל חברי ההגנה היו חייבים להסוות את פעילותם המחתרתית מפני השלטון הבריטי, הגו חברי ההגנה את השם "גוש הצופים הקשישים". שם תמים זה לא הסגיר במאום את הפעילות המחתרתית שרחשה במקום. לימים השם נשאר, גם אחרי תקופת המנדט הבריטי.

הייתי חבר "שרוף" בתנועת הצופים עד לגיוסי לצה"ל, במסגרת גרעין הנח"ל שהתארגן מתוך חברי התנועה. לאורך אותם שנים, התקדמתי בדרגות בשבט, עד לתפקיד רשג"ד ובהמשך מרכז השבט. זכורה לי פעולה בשבט, במסגרתה לקח אותנו המדריך לאזור שרונה (היום מתחם הקריה בת"א), שהיה אז מחנה צבא בריטי. קיימנו את הפעולה בתוך שוחה, כאשר אנו יושבים מסביב והמדריך עומד במרכז ומרצה לנו את נושא הפעולה. והנה פתאום שמענו פיצוץ אדיר, ואלומת אור חזקה נחתה עלינו. התברר שהשומר הבריטי על הצריח, חשד בפעילות עוינת והאיר אלינו בזרקור, תוך שהוא יורה באוויר. כולנו כאחד השתטחנו על האדמה, ולאחר שעבר ההלם הראשוני, ברחנו משם כל עוד נפשנו בנו, וסיפרנו לכל החברה ש"היינו בפעילות מבצעית".

העשרה

מגדיאל: "מגדיאל היא אחת מארבע המושבות המרכיבות את הוד השרון.".

תשע"ה