מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי פרחה איבגי לשעבר דהן. נולדת בשנת 1950 וכיום אני בת 67. להורי קוראים תמר ואברהם דהן, זיכרונם לברכה יש לי עוד ארבעה אחים: רחל, דוד, מרים ומיכאל.

בשנת 1955 עליתי לארץ ממקנס שבמרוקו הייתי אז בת 5 והייתי ילדה יפה מאוד. הורי הכירו זוג עשירים באנייה שלא היו להם ילדים והם רצו לקנות אותי תמורת סכום כסף, אך הורי לא הסכימו לכך.

כשעליתי לארץ גרנו בצריף שעשוי מאסבסט. גרנו בתענכים ואז עברנו למושב גפן ורק לאחר מכן הגענו לבית שאן. אמי עבדה אז בתור חקלאית של כותנה בחוות שמואל. אבי עבד בתור שומר בקיבוץ שדה אליהו.

בילדותי למדתי בבית ספר מאיר והמקצוע שהיא אהבתי היה מלאכה. פעם הינו אוהבים לשחק עם "הנשים המבוגרות". בביה"ס מאיר למדתי עד כיתה ח', שפעם לא היו חטיבות ביניים. בילדותי עבדתי חברת "עוף טוב", שם גם הכירו לי את בעלי יעיש ז"ל.

סבא יעיש, היה החבר הראשון שלי ואיתו גם התחתנתי. לאח שנה נולדה ילדתי הבכורה אילנית שהיא גם אמא של שירי ולאחר מכן נולדו משה, חגית ואבי.

יש סיפור שמאוד זכור לי מפעם, אירוע הבר מצווה של אחי דוד: עשינו את האירוע בחדר האוכל של בית ספר מאיר, הייתה מסיבה מאוד יפה, הדלקנו נרות, שרנו, רקדנו. בערב לאחר המסיבה, האחיות של אבא שלי וכולנו ישנו בחוץ על הדשא. הייתה שם דודה אחת שהייתה לה טבעת זהב מאוד יקרה, טבעת שעברה בירושה. בלילה אני ושתי אחיותיי ניסינו לקחת לה אותה מהיד אבל לא הצלחנו. היא התעוררה, היא ממש כעסה עלינו ועשתה איתנו ברוגז. מעשה קונדס של ילדות.

הזוית האישית

שירי חרר: זו אני שירי חדד  השתתפתי השנה עם סבתא שלי בתכנית הקשר הרב דורי ותעדתי את סיפוריה.

סבתא שלי אומרת לי: "תחיי עם מה שיש כי אולי מחר לא תקומי", היא אומרת לי משפט זה לפעמים, כשאני טיפה מתלבטת על מחיר של משהוא.