מאגר סיפורי מורשת

אני אלכסנדר סטרלץ רוצה לספר את היסטורית משפחתי, נתחיל מאבי:

סיפור אבי: אהרון סטרלץ

לידתו של אבי אהרון

אהרון נולד בשנת 1901 בבלרוס, בעיירה ששמה: לובן. 90% מבני העיירה היו יהודים. בתקופה זו, בלרוס הייתה בתקופת האימפריה הרוסית, שם מלך מלך ששמו ניקולאי השני. אוכלוסיית היהודים שגרו בעיירה היו בחלקם עשירים, חלקם עניים וחלקם מאוד עניים. רבים מהם מרדו נגד המלך בפעולות כגון: הפגנות, פרסום בעיתונות, שם הביעו את דעתם כנגד המלך.

אחרים התחילו את הציונות, הם אמרו שצריך לנסוע לפלסטין (ישראל כיום), היו גם אנשים דתיים או חרדים אשר נהגו את מנהגי היהדות  הלכו לבית כנסת, התפללו, קיימו חגים, אכלו אוכל כשר. אבל הרוסים והבלרוסים, צחקו ולעגו להם, ועשו פוגרומים רבים כגון: הריגת אנשים. הרבה יהודים נסעו לפלסטין בעקבות כך ורבים מהם לאמריקה, לגור שם, אבל משפחת אבי הייתה משפחה ענייה, הם חשבו שהחיים יהיו יותר טובים ונשארו לגור בבלרוס.

תקופת מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1914 החלה מלחמת העולם הראשונה: רוסיה התחילה מלחמה נגד אוסטריה, הונגריה וגרמניה. בעקבות המלחמה כל אירופה החלה להילחם זה מול זה. ברוסיה לקחו את כל הצעירים היהודים והגויים למלחמה ולפני שהתחילו להילחם, הם שתו הרבה אלכוהול (הגויים) כגון: וודקה. בזמן ששתו התנפלו על היהודים מתוך שכרותם. העובדה המדאיגה והמפחידה הייתה שגם בגרמניה, באוסטריה, בהונגריה וברוסיה היו יהודים בצבא. רבים מהם נפלו במלחמה למען גרמניה ורוסיה. לדעתי היהודים לא היו צריכים להילחם זה מול זה אך לא היתה להם ברירה מצב זה נכפה עליהם.

במלחמת העולם העולם הראשונה מליוני אנשים מתו ומתוכם הרבה יהודים, הרבה נשארו גם נכים. באותו זמן, אבי היה בן 13, הוא סיים 4 כיתות לימוד בבית ספר יהודי דתי: "חדר". סיים גם בית ספר יסודי רוסי- בלרוסי. המלחמה לא הספיקה להסתיים והגיע חודש אוקטובר 1917, נגמרו שנות המלוכה והגיעו קומוניסטים, לאחר מכן התחילה מלחמת אזרחים-אנשים שנלחמו זה מול זה. המצב בעיר בבוקר התאפיינה בנוכחות קומוניסטים ובצהריים או בערב היו "לבנים" (האנשים שנגד הקומוניסטיים), אלה ואלה התייחסו ליהודים ביחס שאינו הוגן ואינו מכבד, זה נמשך עד  1922. מלחמת האזרחים נגמרה והקומוניסטיים ניצחו. לאחר מות מנהיג הקומוניסטיים (לנין) הגיע סטלין, הוא מיד אסר ארגונים ציוניים שיהיו במדינתו: סגר בתי ספר יהודיים, שלא ידעו וילמדו עברית. ולאחר מכן סגר בתי ספר ביידיש. סטלין גם אסר להתפלל בבתי כנסת ואף אסר לחוג את כל החגים היהודיים. מי שלא ציית למנהיג נכלא מיידית בכלא סיביר, שם הרבה אנשים מתו. בתקופה קשה זו אבי חי. לאבי היו שתי אחיות בוגרות אח בוגר ואח הצעיר ממנו, לאח הבכור (של אבי) בשנת 1915 היה ילד בן 18 הוא לא הספיק לברוח ושליחי ניקולאי השני תפסו אותו בכוח ושלחו אותו לצבא להילחם נגד הגרמנים. כשהמלחמה נגמרה, הוא היה פצוע קל ולקחו אותו לכלא. כשהמלחמה נגמרה אמרו לו שאפשר לנסוע הביתה, הגרמנים שכלאו אותו בכלא נסעו לגרמניה, לביתם, והרוסים חזרו לרוסיה, אך הוא לא נסע: הוא התחתן עם גרמנייה-נוצרית וגר בברלין (עיר הבירה של גרמניה), הוא הלך ללמוד בקולג' (מכללה), סיים את לימודיו והלך לעבוד כמנהל מפעל לרהיטים, נולדו לו 2 ילדים. בשנת 1928 הוא שלח מכתב בו היתה מצויה הכתובת שלו, שלח משלוח עם המון דברים טובים. בנוסף, הוא נהג לשלוח כסף לקרוביו, הכל היה בסדר עד שנת 1933, כשהיטלר עלה לשלטון (מנהיג הנאצים), היטלר הכניס לכלא אותו רק בגלל שהוא יהודי, בשנת 1936 הרגו אותו, בלי משפט כלל, אך ורק בגלל שהוא יהודי. אשתו וילדיו בשנת 1939 נהרגו במחנה השמדה, את האישה הרגו בגלל שהיא התחתנה עם יהודי ואת ילדיו הרגו כי אביהם היה יהודי. הסיפור נודע לאבי אהרון, בשנת 1945 באשר נסע לבקר בכתובת שאחיו שלח לו, השכנים הגרמנים סיפרו מה קרה לו ולמשפחתו.

האחות הגדולה התחתנה עם אדם ציוני, ונסעה לוורשה, עיר הבירה של פולין, לאחר מכן נסעה ישירות לאנגליה, מאז לא שמע ממנה. האחות השניה בשנת 1923 גם כן התחתנה עם אדם דתי וגם נסעה לוורשה, משם נסעה באוניה לאמריקה, ניו-יורק, הוא לא שמע ממנה עד שנה 1966 לפני כן הוא  לא ידע איפה הן והן לא ידעו אם הוא חיי או מת, הם לא היו בקשר. הוא ואחיו הצעירן התבגרו והם רצו לטוס גם כן לחו"ל בשנת 1924 אבל את הגבול סגרו והם לא יכלו לעבור למדינות אחרות חוץ מאיזורים שבברית המועצות. הוא היה נשוי שנה, שתי האחים שלו נשארו בבלרוס ושתי האחיות גרו באירופה ובארצות הברית. איתם גרו הוריהם: אמא ואבא, היו עניים, חולים ומבוגרים. החיים החלו להיות קצת יותר טובים, נולדו לו ארבעה ילדים, הבכור נולד בשנת 1924 והשאר מאוחר יותר. השנה שהיתה הכי קשה בשבילו היא 1938, הרבה אנשים שלא עשו כלום (יהודים וגויים) הוכנסו לכלא בשנה זו ונהרגו.

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1939 החלה מלחמת העולם השנייה. הנאצים כבשו את פולין, והתקרבו לבלרוס.  בשנת 1941 ב-22 ביוני בשעה 4:30 בבוקר הנאצים החלו את המלחמה כנגד ברית המועצות. הגבול של בלרוס ופולין, הנאצים כבשו את פולין שנתיים לפני ואז עברו לבלרוס. הנאצים זרקו טילים על תושבי בלרוס. אבי הגיע לאחיו שהיה עם 3 ילדים ואישה כדי לבדוק מה לעשות, אבי אהרון הציע לאחיו ללכת ביחד לצבא  ולהילחם כנגד הנאצים, אחיו לא הסכים ונשאר בביתו עם ילדיו. אבי הגיע לביתו ואמר למשפחתו שהוא הולך להילחם בצבא האדום, הידיעה הזו גרמה למשפחתו לבכי רב, באותו זמן שמעו "בומים" חזקים ושריפות רבות. הילדים הבכורים שלו בגיל 16 ו-17 רצו ללכת אתו למלחמה אבל הוא אמר שצריך לשמור על שני האחים הקטנים, על אשתו, ועל הוריו (של אבי). באותו יום הוא נקרא לעירייה, ונאמר לו שצריך להוציא הרבה פרות לדרום בלרוסיה כדי שהנאצים לא יכלו לקחת את הפרות או להרוג אותם. איתו היו גם חמישה אנשים שעזרו לו, היו הרבה פרות, הוא וחבריו הלכו ברגל דרומה בזמן שהנאצים תוקפים אותם, הרבה פרות מתו בדרך אבל כל הפרות שנשארו הגיעו למפעל. הגישו לו טופס בו רשום "בקשת העיר התקבלה", בגומל. הוא מיד החל בתהליך החיול והתגייס לצבא, בתחילת יולי כבר היה בצבא האדום. הוא נלחם עד הניצחון: ב-8 במאי 1945. הוא היה בצבא משנת 1941 עד שנת 1945. הוא סיים את המלחמה בברלין, קיבל מדליות. בשנת 1941 הנאצים נכנסו לעירם והעוזרים של הנאצים הוציאו את כל היהודים לגטו. הרגו את אשתו, ילדיו, ואת אחיו ומשפחתו, והרגו גם את ההורים של אבי. הוא נשאר לבד, וגילה זאת כאשר שלח מכתב לבדוק האם משפחתו חיה או מתה והמכתב שקיבל בחוזר בישר כי משפחתו נהרגה. הוא הלך לישון וקם עם שיער של מבוגר: שיער לבן מרוב דאגה, הוא היה רק בן 44.

לאחר המלחמה

בסוף מאי 1941 אבי אהרון בנה בית חדש, אך הוא לא רצה לנסוע לביתו לאחר המלחמה כי כולם מתו. הוא נסע לסיביר לבשקיריה- עיר בירה של אופה, אשר נמצאת בצפון רוסיה. התחתן עם אימי, שפירא שרה, שם היה מאוד-מאוד קר ולכן חזר לבלרוס, ללובן (איפה שגר לפני המלחמה) אבל גרה שם משפחה אחרת, ראש העיר של לובן גר בבית זה, והוא לא נתן להיכנס לביתו. לא רק שהוא איבד את משפחתו הוא לא יכל להיכנס לביתו, הוא הלך לעורך דין ועורך הדין עזר לו להחזיר את ביתו. אבל במרכז העיר היה בית הקברות, לא רחוק מביתו והוא לא יכל לגור שם בשקט ושלווה כיוון שהוא בכה ובכה כל הזמן. כי ילדיו שכבו שם. אמי הציעה לאבי לעבור לדרום בלרוס, לעיר שקוראים לה "רצ'יצה", בעיר זו אני נולדתי. בשנת 1957 ילדותי הייתה עניה, לא הספיק כסף, לבגדים, למחברות, לספרים  בגלל שזה היה 12 שנים לאחר המלחמה,.

סיפורה של אימי – שרה סטרלץ

אימי, שרה נולדה בשנת 1911, היא הייתה צעירה יותר מאבי, בבלרוס בעיירה שקוראים לה "לויב" לאחר מכן היא ומשפחתה עברו ל"רצ'יצה", היו לה עשרה אחים ואחיות היא השלישית במשפחה תשע בנות ובן אחד,  הכי צעיר הוא חלה ומת. אימי למדה ברוסיה (פולין של היום) בעיר שנקראת:ירוסלב (ליד מוסקבה). לאחר מכן נסעה לבשקיריה. בשנת 1936 החתחנה בפעם ה-1 וילדה ילד בשנת 1938, מתביי (אחי רק מצד של אמא ,שעכשיו גר בערד). בעלה הראשון הלך להילחם בשנת 1941 וכעבור חודשיים מת במלחמה. והיא נסעה לעבוד במפעל לנשק, 18 שעות ביום, בשביל זה הביאו לה כיכר לחם אחת. בשנת 1945 היא התחתנה עם אבי.

סיפורי וסיפור ילדיי

אחר שסיפרתי את סיפור הוריי אספר את סיפורי וסיפור ילדיי.

נולדתי בשנת 1950, בשנת 1967 סיימתי את לימודיי, וקיבלתי בגרות. הלכתי לעבוד במפעל לטקסטיל. לאחר מכן המנהלים שלחו אותי לקולג' לטקסטיל.  ונהייתי למנהל, 9 אנשים עבדו אצלי הייתי המנהל שלהם, קניתי בית חדש (של אותה תקופה), חדר1 והתחתנתי בשנת 1974. בשנת 1975 נולד לי הבן הראשון: גנאדי שגר באשקלון (עכשיו) יש לו אישה ו-3 ילדים. הוא היה בצבא של ישראל וסיים מכללה באשדוד. בשנת 1981 נולד הבן השני שלי, אנטולי. בשנת 1986, 26 באפריל, קרתה קטסטרופה עולמית, אסון הצ'ירנובל מתואר באתר זה:

https://www.ynet.co.il/yaan/0,7340,L-19692-MTk2OTJfODIxODgzMDZfMTQ4NjgzNjAw-FreeYaan,00.html

גרנו  100 ק"מ משם, באותו יום הייתי צריך לנסוע לצ'ירנובל (מהעבודה כאל משלחת עזרה) אבל ה' עזר לי וחליתי, היה לי שפעת באותו היום ולא נסעתי, יכולתי לחלות במחלות קשות מאוד ולמות. ממשלת בלרוס אמרה שאת הילדים צריך להוציא רחוק כדי שלא יחלו גם כן, שני ילדיי נסעו לסנט-פטרבורג, שם גר אחי. הילדים נסעו למקומות שונים ומגוונים בברית המועצות (לשעבר), היה להם קשה להתקיים כי הם למדו איפה שהיו. בשנת 1991, ב-30 באוגוסט, סוף סוף טסנו לישראל: עשינו עלייה וגרנו בבני- ברק, ילדיי הלכו לבית הספר. הבן הצעיר, אנטולי, בתוך 2 וחצי חודשים למד עברית ולמד כמו כולם. קנינו בית באשדוד ובשנת 1992 ועברנו לגור שם, אנטולי הלך ללמוד בבית ספר "אמירים" ואז הלך למקיף ה' ולמד שם את כל חטיבת הביניים. לבית הספר בו למד הגיעו  קצינים מתל- נוף והציעו לו בכיתה ט' לעבור לבית ספר צבאי, ושם קיבל בגרות, הוא היה תלמיד לבוש בבגדי צבא, לקחו אותו לצבא גם בתל-נוף, כשסיים צבא הלך ללמוד במכללת אשדוד וגם עבד בו זמנית. במכללה הוא למד טוב אנגלית, התחתן ונולדו 3 ילדים. לבן הגדול גנאדי, 3 ילדים. ולי  6 נכדים.

עבדתי במפעל גוטקס, לטקסטיל. 17 שנים עבדתי שם. בשנת 1992 החיים שלי נהיו יותר טובים, אך חליתי הרבה ועברתי המון ניתוחים, בניי דיברו הרבה עם הפרופסורים ועזרו לי להבריא, הכל היה טוב. אך בשנת 2016 ב-5 במאי בלילה (ערב יום השואה) הבן הקטן שלי לא הרגיש טוב, וקיבל דום לב. מאז חיי קשים, אני בוכה ומתאבל עליו, נשארו אחריו, אישה ו-3 ילדים קטנים. אני, אשתי, וההורים של האישה עוזרים לה לטפל בילדים.

בשנת 2017, 23 בדצמבר מלאו לי 67 שנים, הנכדים של הבן השני, האישה והוריה, בן דודי ואשתו חגגו לי יום הולדת, ואתחיל לקבל פנסיה. הכל היה בסדר אם בני היה חי כך ה' בחר את הגורל.

אני רוצה שנכדיי יגדלו וילמדו, יתחתנו ויהיו אזרחי ישראל טובים, כאשר יגיע הזמן שהם ילכו לצבא הם ילכו וישמרו על הארץ ויעבדו בעבודות טובות.

הזוית האישית

סבא אלכסנדר: זה עוזר לי ולמשפחתי לא לשכוח את הקרובים שמזמן מתו, וגם אני חושב שזה טוב שגם נכדתי יודעת את היסטורית משפחתה. הוריי היו אנשים מדהימים, הם עבדו, הם היו במלחמת העולם השנייה והם האמינו באלוהים (הדבר הכי חשוב). אני שמח שהיו לי הורים כאלה. הנכדה שרית: אני מרגישה שהחוויה עזרה לי ללמוד על משפחתי יותר מאשר שמישהו אחר יספר או שיספרו אבל בבית קצת פה ושם ולא את כל הסיפור במרוכז- כמו פה.