מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבולגריה בכפר קטן- אוסטרוף, לאורך הדנובה.

משפחה קטנה: אימי שרלוטה, אבי חיים, אחותי ויזה, הגדולה ממני בשנתיים ואני. היינו המשפחה היהודייה היחידה בכפר. למרות שהיינו רחוקים מהקהילה היהודית, לקראת הפסח היו שולחים לנו מצות. לליל הסדר, אימא הייתה עורכת שולחן עם כלים מפורצלן המיועדים לפסח ומבשלת תבשילים מיוחדים.

אימא הייתה בשלנית טובה ובזמן המלחמה, אפתה "בויוס", פיתה קשה לפסח, ללא מלח ושמרים. לפני השינה אמרנו שתי מילים שאבא לימד אותנו "שמע ישראל".

פרי ואביו 

למרות שהיינו המשפחה היהודייה היחידה בכפר, חיינו בשלום ובחברות עם הבולגרים. לא התנכלו לנו ולא היו גילויי אנטישמיות. היינו משפחה פשוטה, אימא עקרת בית ולאבא חנות קטנה. בקושי התפרנסנו מהחנות, אך לא רעבנו ללחם, כמו שאר אנשי הכפר.

בחורף גלשנו במחליקיים ובמזחלות  

 בילדותי שיחקתי עם גויים. בחורף גלשנו במחליקיים ובמזחלות שהכנו בעצמנו ובקיץ גרנו אצל משפחה שהייתה להם חווה. הייתי הולך עם דוד שלי לשדות לעזור. אהבתי לשחק עם החברים שחמט. היינו כותבים את הניצחונות וההפסדים על דף, שיהיה תיעוד.

אהבתי לשחות בדנובה שהיה נקי והיו בו דגים.

   "אהבתי מאד לשחות בדנובה"

ליד הדנובה היה בית חרושת לשמן חמניות. היינו לוקחים לחם, וטובלים אותו בשמן שטפטף מהצינור. זו הייתה אחת החוויות הכיפיות שאני זוכר מהנהר.

בזמן המלחמה:

כשהייתי בן 9 בערך, החלה המלחמה. לא ממש הרגשנו את המלחמה, השלטון הבולגרי לא נתן לגרמנים לקחת אותנו לגרמניה. הייתי ילד ולא הייתי מודע למה שקורה. התקשורת לא הייתה מפותחת, ואי אפשר היה לדעת בדיוק מה קורה. גרנו במקום גבוה ראינו את המטוסים שעוברים דרך בולגריה לרומניה, ואת ההעשן המיתמר מפיצוצי מטוסי הקרב ברומניה. ככה הבנו שיש מלחמה.

בהמשך הוציאו צו נאצי, שליהודים אסור לגור בכפרים. את אבא לקחו לעבודות כפייה בכבישים. נשארנו אימא, אחותי ואני.

יום אחד והעמיסו אותנו על עגלה עם החפצים שלנו ושלחו אותנו לעיירה הסמוכה – אורחובו, כ-20 ק"מ מהכפר. אני זוכר בבירור, את היום. יום גשום, אנשים מהכפר יצאו לרחוב, התאספו משני צידי הדרך, עברנו עם העגלה באמצע, ביניהם. הם נתנו לנו לחם ודברים לדרך. זה היה מרגש ועוצר נשימה. האנשים שגדלנו איתם דואגים ועוזרים. זה הראה על רוחב הלב של אנשי הכפר שאהבו אותנו.

באורחובו הורידו אותנו מהעגלה ועזבו אותנו לבד בכיכר. גם שם היו אנשים טובים, שאספו אותנו כשהיגענו ונתנו לנו לישון באורוות הסוסים. למחרת איש מבוגר אסף אותנו. היו לו שני בנים בוגרים. האחד מהנדס, נתן לנו לגור בדירה ודאג למחסורנו. לא יכולנו להסתובב בעיר. היינו סגורים בבית. לא הלכנו לבית ספר. אימא, שהייתה בוגרת בית הספר הצרפתי "אליאנס", לימדה אותי את אותיות הABC הצרפתיות.

לאיש שאסף אותנו היה בית מלאכה ועבדתי אצלו. אסור היה בתכלית האיסור ליהודים להחזיק רדיו. לבולגרים היה מותר להאזין רק לתחנת הרדיו הארית, האיש היה מעדכן אותי מה קורה.

החיים היו שונים. למרות שכמעט לא יצאנו מהבית, רכשתי לי קצת חברים בעיירה. רוב הילדים ניגנו בכינור. היה מורה מבוגר וגם אני ניגנתי. הייתה חבורה של ניאו- נאצים שהיו מתנכלים לנו מידי פעם. אבל יש לציין שבגדול, הבולגרים שמרו עלינו וככה שרדנו את המלחמה.

הכפר אוסטרוף, לא היה רחוק מהעיירה , מידי פעם באו מהכפר לבקר והביאו מצרכים. לא שכחו אותנו. עברנו כמה בתים, כמו נוודים, לא כל אחד הסכים לקבל אותנו, בפרט בזמן המלחמה. היו אנשים רעים, אבל היו גם אנשים טובים שדאגו לנו. השתדלנו לא להתבלט ולא לצאת מהבית. אכלנו מעט, בכל יום קיבלנו פרוסת לחם ולפעמים אימא אפתה לחם. משום דבר עשתה מטעמים. קרוב לבית בו גרנו, היה בית ספר ושם התאמנו פלוגה של הצבא הבולגרי. היינו הולכים לשם וקיבלנו מהם לחם. גם לבולגרים היה לא היה הרבה, אבל תמיד היה מישהו שהתחלק איתנו. לא אכלנו הרבה, אבל לא הרגשנו רעב קשה.

יום אחד היה פיצוץ גדול על הדנובה וכל השמשות התנפצו. אבא שבינתיים חזר ידע את מלאכת הזגגות והתקבל לעבודה במחנה הצבאי הבולגרי. מצבנו השתפר, אבא קיבל כסף. זה היה לקראת סוף המלחמה.

במחנה, חילקו לבולגרים דלעת- הם שמו אותה בתנור והיו אוכלים. אבא אסף את הגרעינים. אנחנו היינו מנקים, מייבשים וקולים אותם. לקראת סוף המלחמה, הייתה יותר חופשיות, ויצאתי לרחוב למכור את הגרעינים ולהביא עוד כמה פרוטות למשפחה.

פרטיזנים:

יהדות בולגריה נלחמה כתף אל כתף עם הפרטיזנים הבולגרים. הרבה פרטיזנים יהודים נפלו בתור בולגרים אך היו יהודים. יהודים הגיעו לדרגות פיקוד. אחת הגדולות, אנה ונטורה, מעיר הולדתה של אימי. הלחימה יחד איתם עזרה לנו בכך שהבולגרים יאהבו אותנו. יהודים הביאו אוכל לפרטיזנים. היהודים וגם הבולגרים היו עניים התחלקו במעט שהיה.

למזלנו, השלטון הבולגרי לא נתן לגרמנים לקחת אותנו למחנות ריכוז בגרמניה. היה כבר צו פינוי, הרכבות היו מוכנות למשלוח יהודי בולגריה למשרפות. בבית הנבחרים היה רוב לחלק הדמוקרטי ודמוקרט אחד, גייס את כולם נגד גירוש יהודי בולגריה. לימים הקימו לאיש, אנדרטה בבולגריה על שמו ובארץ הכתירו אותו ליקיר חסידי אומות העולם. גם הכנסיות היו בעדנו ואיימו שאם הגרמנים ייקחו יהודים למחנות, הם ילכו יחד איתם.

במשך כל המלחמה, תמיד היו אנשים טובים שעזרו ודאגו לנו. היינו רק משפחה יהודית אחת וזה גם הציל אותנו. אנחנו אסירי תודה לבולגריה. אנחנו אוהבים לנסוע לשם ואוהבים את התושבים.

קבוצת הנגנים מהעיירה אורחובו (אני ראשון מימין) 

סיום המלחמה

אחרי המלחמה ב-45 המורה המבוגר לכינור, ארגן תזמורת קטנה. הוזמנו לנגן ביוגוסלביה. עשינו כמה קונצרטים ונפגשנו עם מנהיג יוגוסלביה, מרשל טיטו. זה אחד הדברים הטובים והיפים שקרו לי אחרי המלחמה.

לאחר מכן, שלחו אותי לסופיה, ללמוד בבית ספר מקצועי- אורט. שם פגשתי הרבה יהודים ציוניים שדיברו על ארץ ישראל. בבית לא דיברו על ארץ ישראל. אחרי שנה, בן 16, החלטתי לעלות ארצה. לקחתי תרמיל גב אחד, 2 זוגות תחתונים, גופייה ושחמט.

היו לי 25 קופסאות סיגריות מאבא, כדי שאוכל להחליף. ההורים ואחותי נשארו בעיירה בבולגריה. עליתי לבד.

העלייה ארצה:

הדרך הייתה ארוכה וקשה מאוד. נסענו ברכבת דרך יוגוסלביה במשך יומיים ומשם עלינו על האונייה "אביוניר". באונייה סבלתי ממחלת ים והקאתי המון. היה מאוד צפוף, שכבתי על דרגש עץ והריח היה נורא. הצלחתי לצאת לסיפון ומלח אחד נתן לי לימון בתמורה לקופסת סיגריות. למרות הקושי, רוחנו לא נפלה ושרנו בעברית. לאחר שמונה ימים שהיטלטלנו באונייה, הגענו לארץ ישראל, לנמל חיפה.

בחיפה קיבלו אותנו עם לחמניות טריות. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי לחמניות כאלה. העיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן. זו הייתה הלחמנייה הכי טעימה שאכלתי אי פעם בכל חיי.

מחיפה נלקחנו לבית עולים ברעננה ומשם נשלחתי לקיבוץ עין המפרץ. עם תושבי הקיבוץ יוצאי פולין ורוסיה הסתדרנו והייתה שפה משותפת. היינו עם מוסר עבודה גבוה, השתלבנו בכל ענפי העבודה. שנתיים וחצי לאחר מכן, התגייסתי לצבא.

פרי (באמצע) בקיבוץ עין המפרץ

בארץ פגשתי בן דוד שלי, שנלחם עם פרטיזנים בבולגריה. הוא הוברח לארץ וגר בכפר שמריהו. הוא נתן לי קצת כסף. הוא בעצם היחידי מבני המשפחה שפגשתי בארץ. את אחות של אבא שעלתה ב- 1926, לא הכרתי. הוריי ואחותי עלו בעקבותיי. בארץ המצב לא היה קל. הקליטה הייתה מאוד קשה הורי לא ידעו את השפה ולא היה להם כסף, הם היו עניים מאוד. ההורים גרו ביפו בבית עם חדרון אחד ששיפצו ל- 2 חדרים, גינה קטנה עם עץ שזיפים. אבא שתל ירקות ופרחים. אבי עבד בפרדס ואימי הייתה חולה.

בצבא קיבלתי סיגריות. חלק מהם שמרתי להורים וחלק מכרתי כדי לקבל כסף. אימי חלתה, ונפטרה צעירה. אבא המשיך לגור ביפו. אחותי התגייסה לצבא ולאחר מכן עבדה כתופרת.

פרי חייל בצה"ל 

לאחר הצבא למדתי מכונאות, עבדתי במוסך. בתנועת הנוער הכרתי את שרה, שלימים הפכה לאשתי. היא נולדה בארץ, הוריה עלו לארץ לפני המלחמה. לי ולאשתי שרה, שלושה ילדים: בן, שעוסק בקולנוע ושתי בנות, נשואות, מורות ושישה נכדים.

אחותי ויזה התחתנה ונולדו להם בן ובת, מהם יש לה 3 נכדים ו-3 נינים. אנחנו בקשר הדוק מאוד. כל שבוע אני מבקר אותה, עוזר ומתפנק אצלה.

"…אנחנו בקשר הדוק אני עוזר לה… ומתפנק אצלה". פרי ואחותו ויזה

הקשר עם כפר הולדתי

לכפר הולדתי חזרתי לביקור רק לאחר שעליתי לארץ. הכל נראה מוזר, קטן יותר ממה שזכרתי.

בבולגריה נשארו שני חברים ששמרתי איתם על קשר. אחד למד איתי אנחנו מתכתבים, מדברים בטלפון ונשארנו חברים טובים. החבר השני כבר נפטר. אני בקשר עם אשתו. הזמנו אותה לארץ ועשינו לה טיול למקומות הקדושים לישו.

לסיום, לא יכולנו לגור בכפר, היינו צריכים להסתתר, היו איסורים. לא סבלנו כמו שאר אחינו היהודים באירופה. אנחנו ניצלנו, הם עברו תופת ושרדו אותה. אין דוגמא בעולם לקושי שעברו יהודי אירופה. תופת שלא תאומן. השכל פשוט לא יכול לתפוס. חיה שבעה לא אוכלת וטורפת חיה אחרת. אם החיה שבעה, היא לא תטרוף עוד. לא כך הגרמנים שהשמידו מכף רגל ועד קודקוד. השפילו- גילחו שיער, הורידו שיניים, שרפו אנשים במשרפות והרגו אותם ללא רחמים. כיום אלו לא אותם הגרמנים. אתה חוזר אחורה ולא מבין איך זה קרה במרכז אירופה. אירופה הייתה מקום תרבותי הכי גבוה בעולם… ברלין, בודפשט… ולמה הפכו אותם???

אני מספר לך, את לא יכולה להבין את גודל הזוועות.

עד היום לא דיברתי מסודר עם הילדים או הנכדים שלי. סיפרתי על הדברים הטובים מבולגריה, הרע היה מסביב. למעשה זו הפעם הראשונה שאני מספר את כל מה ששמעת ממני ואני מודה לך על כך. אני פתאום מבין כמה חשוב שנספר כדי שלא ישכחו לעולם את מה שהעם שלנו עבר.

מסר:

חשוב שנזכור להיות בני אדם… והיכן שאין בן אדם, תהיה אתה אדם! חשוב גם שנדע לשמור על המדינה. במסגרת השכנות עם הערבים צריך לדעת להידבר- שלום או הסכם כלשהו. השתתפתי במלחמות, איבדתי בן דוד במלחמת יום כיפור. אני עולה לקברו בכל שנה. הייתי מאוד רוצה לעשות הסכם עם הצד השני. זו התקווה שלי שנוכל לחיות בשלום.