מאגר סיפורי מורשת

עליתי לארץ ישראל בהיותי בת 12  ב- 23/07/1963 מקזבלנקה שבמרוקו. בדרכי לארץ ישראל עברתי  דרך איטליה וספרד.  עלינו לארץ במטוס עד איטליה ומאיטליה עלינו לארץ  באנייה ענקית שהיו לה כמה קומות. אני זוכרת שכל הדרך דילגנו ושיחקנו בין הקומות. ההפלגה ארכה ארבעה ימים. היו באנייה מיטות שלוש קומות. ההורים שלי פחדו לעלות על המיטה כי לאנייה היו הטיות והם פחדו ליפול. אנחנו כילדים זו הייתה לנו חוויה. אני זוכרת את המראות של הים זה היה מקסים, צבע המים, הקרקעית והדגים. באחד הלילות הייתה סערה וגם פה פחדנו. כשהגענו לחיפה התפלאנו כי חשבנו שבארץ ישראל כולם מגיעים לירושלים, חשבנו כי כל ישראל זה ירושלים. רק כשעלינו למונית הנהג הסביר לנו שיש עוד מקומות חוץ מירושלים וככה הגענו לגבעת המורה. זה מקום מקסים עם נוף משגע. היו לנו שכנים שהכרנו ממרוקו והם עזרו לנו בימים הראשונים. בגלל שהגענו ביום שלישי כולם עזרו לנו להתארגן לקראת שבת. כל משפחה קיבלה פרימוס (מכשיר הדומה לגזיה) לחימום וחמישה ליטר נפט וככה היינו צריכים להסתדר. חיכה לנו בבית הקטן ארגז ובו לחם וקצת מזון עד שנתארגן ונלמד היכן המכולת. לא היו לנו סירים כדי לבשל בהם, או כלים אחרים, כי כל המטען שלנו ממרוקו הגיע חודשיים אחרי שהגענו ולכן כולם (השכנים) עזרו לכולם.

אני זוכרת שקיבלנו שמיכות מהסוכנות, שמיכות היו עוקצות, קבלנו מיטות מברזל ומזרונים מלאים בקש, זה היה סל הקליטה שלנו.

לא היה לנו הרבה כסף אבל הסתדרנו. גם המכולת הייתה בלי הרבה מוצרים. הרבה פעמים כבר בצהריים לא היה לחם. בתקופה זו מכרו חצי כיכר של לחם וברגע שנגמר במכולת היינו מלווים הרבה מהשכנים. הייתה עזרה הדדית, אחד היה עוזר לשני בשמן, קמח, סוכר.

השכנים שלנו היו מכל מיני עדות ולא תמיד הסתדרנו האחד עם השני, ובעיקר המרוקאים לא היו מסתדרים עם האשכנזים. היינו עושים הרבה חגיגות בשכונה וזה היה מפריע להם. במיוחד בימי הסליחות היה לנו שכן שהיה צועק לכל האנשים לקום. זה היה ממש מצחיק. עד היום כולם זוכרים את הצעקן הזה. אהבנו להתגרות בהם והם בנו.

לידינו הייתה מעברה בה המדינה שיכנה את העולים מתימן. הם נראו לנו מוזרים בגלל צבע הגוף, הנשים היו שמות מטפחות על הראש ומכנסי שרוואל, גם הפאות היו לנו מוזרות, בהתחלה זה הבהיל אותנו חשבנו שכולם ערבים.

במשפחתה שלי  ארבעה אחים, 3 בנות ובן. סבתא ושני הורים. כשהגענו לארץ  השתכנו בעפולה וכל שנות ילדותי שם. שיכנו אותנו בבניין שטרם סיימו לבנות אותו.  היינו מתלכלכים מהסיד שעוד לא התייבש. היו  דיקטים במקום מדרגות. לשכונה קוראים גבעת המורה שם יש תהום שמעליה יש גשר מדיקט שהיה מעבר לבניין. בבניין היו 7 קומות בלי מעלית. היו אנשים שעדיין חיו  במעברות. רק לאחר שהתחתנתי בגיל 19. עברתי לאשקלון.

הדירה הייתה קטנה מאוד דירה של 50 מטר. וכולנו חיינו באותה דירה.

בהתחלה היה לנו מאוד קשה במיוחד לאבא שלי שרצה לחזור, כי במרוקו הוא היה סנדלר ובארץ היו שולחים אותם לשתול עצים בגלבוע והיה לו מאוד קשה. הם שתלו עצים כדי שאם תהיה מלחמה החיילים יוכלו להסתתר. הדרך לעבודת השתילה הייתה מאוד קשה הם היו נוסעים חמישים איש במשאית דחוסה.

גם אחי בן ה- 16 עבד בשתילת עצים. בשנים האלו אחי כבר לא למד כי חוק חינוך החובה היה עד גיל 14. אחרי גיל 14 כולם הלכו לעבוד. רק הבנים של העשירים המשיכו ללמוד. כשאני סיימתי ללמוד, עבדתי במפעל גרביים עד שהתחתנתי.

כשעלינו לארץ לא ידענו עברית, רק אחי ידע כי הוא למד בישיבה באגדיר. את השפה למדתי בעצמי ולא דרך בית ספר.

ברחוב היו קוראים לנו "מרוקו סכין" ולא הבנו למה קוראים לנו ככה???? ככה נשארה סטיגמה עד היום. רק לפני שבוע הבנתי למה קוראים ככה למרוקאי, שמעתי תכנית ברשת ב' שם הסבירו על הסטיגמה של העדות. הייתה לנו אמונה שלתינוק צריך להניח מתחת לכרית סכין ושקית מלח בכדי שהתינוקות לא ייבהלו משדים, ואם יוצאים מהבית מכניסים לו את הסכין והמלח לחיתול. כשלקחו את התינוק לרופא או בדיקה היה נופל מהחיתול שלו סכין ושקית מלח ובגלל זה קוראים למרוקאי "מרוקאי סכין".

אבא שלי לא רצה לעלות לארץ בכלל כי היה פה מאוד קשה. לא היה חסר לנו במרוקו כלום. לא הרגשנו אנטישמיות רק לפעמים היו גונבים לנו את הכיפות. לא הלכנו ברחוב עם כיפות. לא הרגשנו שרוצים לפגוע בנו. עלינו לארץ כי אחי בן ה- 16 אליהו, רצה לעלות ואימא שלי לא הסכימה שהוא הבן היחיד שלה יעלה לבד.

ב- 29/02/1960 הייתה רעידת אדמה ואחי הגדול  נעלם ברעידה זו. רק לאחרונה מצאתי תמונה שלו. אז הייתה תקופה מאוד קשה כי אחותי הייתה בת שלושה חודשים. כשאחי נעלם הוא למד בישיבה ונעלם בזמן רעידת האדמה. באשדוד עושים להם אזכרה כל שנה. אימא שלי הייתה בדיכאון ואני נאלצתי לטפל באחותי כי אימא שלי הייתה יוצאת מהבית. עד שהייתה חוזרת הייתי מאכילה את אחותי עם גזה ותה. אז הייתי רק בת 9.

אחי התגייס ואחרי שהשתחרר עבד בטקסטיל בכל מיני מפעלים. היום הוא אב בית בפנימייה.

בעלי עלה לארץ עם המשפחה שלו ישר לאשקלון. הם גרו ליד משרד הרווחה באשקלון בעתיקות ג'. היינו בני דודים ונפגשנו בביקורים של המשפחות.

בששת הימים היה בן 18 והתגייס. אני הייתי בת 16 הרגשתי פחד מאוד גדול זו המלחמה הראשונה שחוויתי. לא ידענו איך להתמודד עם המלחמה. ברחנו לאזור ההרים. עוד לא היו לנו מקלטים. מטוס סורי עבר מעל עפולה. במו עיני ראיתי איך הוא התרסק על מחנה עמוס שהיה בכניסה לעפולה. כולם היו בהיסטריה ראינו מטוס מסתחרר ועולה באש. היו הרבה הרוגים גם חבר של חברה שלי נהרג. החלטנו לברוח להרים ושם נשארנו לילה שלם ואז חזרנו הביתה. בלילות השחרנו את החלונות בנייר שחור כדי שלא יראו אור אצלנו.

אני זוכרת שכל החיילים שעלו לגולן היו עוברים בעפולה. אז עבדתי במפעל טקסטיל ואנחנו ארחנו את החיילים שעצרו אצלנו. הרבה מחברותיי הכירו את הבעלים שלהם כשהם באו לעצירה בדרך לגולן אצלנו.

אני זוכרת את שמחת הניצחון של המלחמה. היו מלא אוטובוסים שיצאו לחגוג ברחבי הארץ. עלינו לקברי צדיקים כדי להודות לאלוהים על הניצחון. באותה תקופה הערבים היו מפחדים כשהיו רואים חיילים. היום זה כבר אחרת הם למדו מאתנו לפגוע בנו.

כיום אני אמא לשמונה ילדים. חלקם גרים באשקלון וחלקם לא. יש לי בן שלמד ולא מצא עבודה באשקלון ולכן הוא גר באשדוד. יש לי גם בן נוסף שלא חי בארץ כי הוא לא מצא את עצמו פה.  הוא שם כבר 17 שנים והוא מאוד מרוצה. אחרי כמה שנים בן נוסף שלי הצטרף אליו. היו להם קצת בעיות עם משטרת ההגירה אבל היום הם נשואים והכל בסדר.

אם היו נותנים לך היום אפשרות לחזור למרוקו היית חוזרת? בשום אופן! עם כל מה שעברנו פה אין כמו הארץ שלנו. לטוב ולרע.

עד היום אנחנו משמרים את הבית של ההורים שלי ז"ל.

הזוית האישית