מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי בונדי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. אני רוצה לספר על הבית בו גדלתי ועל אימא ואבא שלי. אספר על החינוך שקיבלתי על הדיאלוג בין הנפש לשכל. על מה שהבנתי כילדה וההבנה שלי כבוגרת.

הוריי ניצולי שואה, הם עברו את כל אירועי הזוועה בתקופת מלחמת העולם השנייה. כל אחד מהם בנה את החיים שלו בצורה שונה אחרי התקופה האיומה. הוריי הכירו האחד את השנייה בתום המלחמה ונישאו באהבה. אני בת הזקונים ולי אחות גדולה ממני בשמונה שנים.

עלינו לארץ מרומניה בשנת 1959 בהיותי בת שלוש, למדינה קטנה ומתפתחת ועם קשיי פרנסה. למרות שלא היה הרבה, אף פעם לא הרגשתי מחסור כלשהו והאווירה בבית שידרה חום, אור, אהבה ושפע שלא באמת היה.

אבי עבד במפעל טקסטיל ובכל בוקר בשעה מוקדמת ולפני צאתו לעבודה העיר אותי בחום ואהבה והגיש לי כוס חלב חם ומתוק למיטה. בנוסף הוא שם לי מדי יום מטבע של עשר אגורות במגירה, כדי שאוכל לקנות לי ממתק בדרך לבית הספר. זה כמובן היה הסכם חשאי בינינו וסוד שהיה ידוע רק לנו. אמי התנגדה לממתקים ודאגה תמיד לתזונה טובה ובריאה. כמובן שלא ידעה על תרומתו הנדיבה של אבי.

אמי עבדה כתופרת והייתה אמנית מצליחה במקצועה. היא דאגה להלביש אותי במיטב האופנה. לעניין האוכל מעולם לא הרפתה ולא ויתרה. צלחת האוכל הייתה צריכה להיאכל עד תום. משהבחינה שאת מנת הבשר אני בצד משאירה, הכינה מטעמים שהיו אהובים עלי במיוחד והתנתה אכילתם רק בתום מנת הבשר.

לסיכום, ניתן לומר שאבי האכיל את נפשי ואמי הזינה את גופי. כילדה, לא הבנתי שכל אחד מהם אהב אותי במידה שווה אך בדרך שונה.

הזוית האישית

שחר: נהניתי לשמוע את הסיפור מסבתי במסגרת התכנית.