מאגר סיפורי מורשת

שמי שיר רייכמן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי בבית סיפרי ותעדתי את סיפורה של נורית בירן:

בשנת 1969 נורית התגייסה לצבא. נורית כבר הייתה אחרי סמינר, מורה חיילת, עתודאית. לאחר הטירונות היא נשלחה לפיקוד דרום, לעיר דימונה. שם, רוב האוכלוסייה הגיעה מארצות צפון אפריקה. הנשים מהארצות האלה לא זכו ללמוד קרוא וכתוב. כשהם עלו לארץ, הילדים שלהם הלכו לבתי ספר ושם למדו את כל המקצועות. נוצר מצב שהילדים שלטו בשפה העברית, בקריאה וכתיבה והאימהות הרגישו שהן חסרות אונים מול: דברי דואר, מרשמים בקופת חולים, הן לא יכלו לקרוא ולחתום על התעודה של הילדים, לעזור להם בשיעורי בית, לקרוא לילדים סיפור לפני שינה, להכין רשימה לסופר ועוד…

הצבא החליט להקים יחידת מורות חיילות שיעסקו ב"ביעור-הבערות", הציונות של אותה תקופה.

יום העבודה התחיל בתשע בבוקר, לאחר שהילדים הלכו לבית ספר והנשים התפנו לשיעור. קיבצנו שלוש או ארבע נשים ביחד. התחלנו ממש מלימוד הא-ב. לימדנו את האותיות, מילים בסיסיות, והתאמנו בקריאת עיתון שיועד לעולים חדשים.

בשיעורי אחר הצהריים שיתפנו את הילדים שלהם, קראנו ביחד איתם את הטקסט והשאלות, וכך לימדנו אותן להיות מעורבים בחיי הלימוד של ילדיהן. כמו כן עסקנו גם באקטואליה וגם דרך סיפורנו האישיים – בהיסטוריה המתחדשת של המדינה.

אני זכיתי להכיר מקרוב אוכלוסייה שלא הייתי מכירה בדרך אחרת: למדתי תרבות אחרת, מנהגים, כיבוד הורים ומאכלים שונים. כמו כן גרתי בעיר במגורים מעורבים עם התושבים, בעיר פיתוח, לעומת הילדות שלי במושב.

בעיירה דימונה בתקופת השירות הצבאי

הכול היה שונה.

הזוית האישית

נורית: זכיתי להשתתף במפגשים בקשר הרב דורי. ראיתי את הנכדים בסביבת חברת הגיל שלהם, את האינטראקציות בינם לבין עצמם ובינם לצוות, לראות את הסקרנות שלהם לסיפורינו, תרבות הדיבור והנימוס שלהם אלינו משמח מאוד לראות שהשיח הוא תרבותי ומכבד. גאה בילדים, בחינוך, ובתוצאה. נהניתי בפעילות כולה. תודה

שיר: נהניתי מאוד להשתתף בפעילות הקשר הרב דורי. למדתי להכיר את נורית ולדעת מה היא אוהבת לעשות ולשמוע על הסיפור חיים שלה. בנוסף ראיתי שאומנם יש בינינו הפרש גילאים, אבל אנחנו יכולות לתקשר ולהבין אחת את השנייה בקלות.