מאגר סיפורי מורשת

החיים בגולה

סבתא נולדה בעדן, בת יחידה להוריה, בגיל 4 נתייתמה מאביה והמשיכה לחיות בתימן עם אמה.

הפרנסה בתימן

משפחתה של סבתא התפרנסה בתימן מרקמה, תפירה, הכנת כלים מחמר, החקלאים עושים "סמנה", חמאה, מלאכת הצורפות נפוצה. יש סוחרים שנודדים מעיר לעיר כדי למכור מחטים לעובדים, חוטים ובושם שמכינים ביד, המפרנס הוא הגבר והאישה מכינה את האוכל, כל יום מכינים לחם טרי, הזקנות הן המיילדות. בעדן בושה לאישה לצאת לעבוד כדי לפרנס.

היחסים עם השכנים הגויים

ליהודים בעדן לא היה שום קשר עם הערבים מפני שהם גרו בשכונה נפרדת ומהערבים היו קונים רק את סחורתם, סבתא מספרת שאפילו בשבת כשהלכו ל-football  הלכו בדרך עקיפה כדי שלא לפגוש את הערבים.

היחסים עם השכנים היהודיים

לא היה כל קשר גם עם השכנים היהודיים מפני שלכל משפחה היה בית משפחתי גדול שבו גרו הסבא והסבתא, ההורים, הילדים, הנכדים ולא היה שום קשר עם השכנים, לכל אחד מאלו שציינתי למעלה היה חדר משלו בתוך הבית ולמעלה הייתה מרפסת גדולה שבימים חמים היו פורשים שם מזרונים ושוכבים לישון בשמש.

מקורות המידע על ישראל

מקורות המידע של סבתא על ישראל הגיעו מישראל. לתימן היה מגיע רבי שליח מישראל והוא היה מארגן עליה ומעודד את היהודים התימנים לעלות ארצה.

האירוע העיקרי שגרם לעלייתה של סבתא ארצה

האירוע העיקרי שגרם לעזיבתה של סבתא את תימן לאחר שכבר הייתה אישה נשואה עם שני בנים היה שבן דודה דויד שהיה בארץ שלח לה, לאימה ולשני בניה אישורים לעלות ארצה ומלבד זאת כל מי שנישאר ממשפחת אימה היה בישראל.

סבתי בצעירותה 

סבתא הייתה בת 17 וחצי כשעלתה ארצה.

גלגולי שם המשפחה והשם הפרטי

לסבתי היו שלוש שמות: יונה, מרים ושולמית. כשסבתא נולדה החליטו הוריה לקרוא לה יונה, אך רבו בניהם, על שם מי היא תקרא על שם סבתה מצד אביה או על שם סבתה מצד אימה, מכיוון שרבו כל הזמן סבתא בכתה כל הזמן בא רב ואמר להורים לבוא אליו אתה. הלכו אל הרב, שאל אותם הרב איך קוראים לה אמרו יונה שאל ע”ש מי ניתן השם ? ענו שעל שם שתי הסבתות, אמר הרב שבגלל שהם רבים כל הזמן ע”ש מי שמה אז היא בוכה והחליף את שמה למרים.

מרגע שהחליפו את שמה הפסיקה סבתא לבכות. לפני חתונתה של סבתא עם זכריה יפת ערך אביו של זכריה הורוסקופ כדי לראות האם חיי השיתוף של זכריה ומרים יצליחו ראה שלא ייפרדו לעולם אבל לא יחיו לעולם בשלום. על כן בכתובה כתבו שלומית כדי שיהיה שלום בבית. אולם סבתא בחרה בשם מרים שמה השני וכך קראו לה עד יום מותה וגם לאחריו. שם משפחתה הוא יפת אך לא כך היה בעבר לסבי קראו יחיא פאדל אולם הוא לא רצה שיחשבו שהוא לא יהודי והחליף שמו לזכריה יפת.

סיפור העלייה של סבתא מרים

כפי שסיפרה סבתא מרים לאחותי, עידית, בשנת 1984. לקוח מתוך עבודת השורשים של עידית אחותי, ומעבודת השורשים שלי.

“לסעידה סבתו של סבי היו עוד שני אחים, שלום ויוסף, כאשר הייתה סעידה ילדה בת 10 היו שני אחיה נשואים ומכיוון שבארצות המזרח בתקופה ההיא היו מחתנים את הבנות בגיל צעיר מאוד, ברגע שהגיעו לפרקן החליט אביה של סעידה לחתנה עם בן אחיו כלומר עם בן דודה של סעידה והוא היה כבר בן עשרים. הבעל היה נאה וטוב לב ועשיר מאוד, אבל למרות זאת סעידה שנאה אותו. אותה תקופה החל גל העליות לארץ ישראל ובעלה של סעידה ומשפחתו התכוננו לעלות לארץ, והתכוננו לקחת איתם גם את סעידה ומשפחתה, אבל אביה של סעידה לא היה מוכן לעזוב את תימן כל- כך מהר מפני שהיו לו כרמים, מטעים ובקר, בקיצור היה לו רכוש רב ולכן החליטו כולם שמשפחתו של הבעל תיסע לישראל וכשיגיעו לשם ואם בכלל הכל יסתדר ישלחו למשפחתה של סעידה כרטיסים לארץ.

וכך נסע בעלה של סעידה. אבל לרוע המזל עלה לשלטון בתימן שליט חדש אשר אסר על היהודים לעזוב את תימן- נסגרו השערים, וסעידה לא שמעה כלום על בעלה הנמצא בארץ, אבל ממכתב שהגיע למשפחתה מקרובה שלהם נודע שבעלה נשא אישה אחרת בישראל. המצב של הניתוק מהארץ נמשך כ- 12 שנה, סעידה גדלה והיא כבר כבת 22 אבל היא לא נשואה ולא גרושה. הקשרים עם משפחת הבעל נותקו לגמרי וכאשר נפתחו השערים והיהודים יכלו לצאת מתימן החליטה משפחת קרוואני למכור את רכושה ולעלות לארץ כדי לחפש את הבעל ולדרוש גט אבל כדי להגיע לארץ היו צריכים קודם לנסוע לעדן השכנה לתימן ומשם יצאו אוניות לארץ ישראל.

כאשר הגיעה המשפחה לעדן נוכחו לדעת שמרוב השודים שעברו בדרך כספם אינו מספיק לכל המשפחה ושאחד מהם יאלץ להישאר בעדן. ערכו הגרלה וסעידה עלתה בגורל, כעסה סבתה של סעידה ואמרה שהם באו לעדן כדי לנסוע לארץ ישראל רק בשביל סעידה ולא יכול להיות שהיא תישאר לבדה ולכן החליטו שאחד האחים יישאר איתה. הפילו גורל ושלום נאלץ להישאר עם סעידה וכך נסעו סבתא של סעידה, הוריה אחיה יוסף עם שתי בנותיו, אשתו של שלום וחמשת ילדיו, בגלל התנאים הקשים מתו רוב בני משפחת קראווני בזמן הנסיעה וחלקם קבורים בסואץ וחלקם בפורט סעיד וחלק פשוט הושלכו לים. מכל המשפחה נותרו רק שני ילדיו של שלום דוד ושמע ואשתו של יוסף, שלושתם הגיעו לארץ ובינתיים מחכים סעידה ושלום למכתב או כרטיסים מהארץ ושום דבר לא מגיע, ואז הגיעה משלחת רבנים מישראל לעדן כדי לעלות לקברו של המשורר שבזי. שלום וסעידה החליטו שסעידה תלך אליהם ותשאל אותם אולי הם יודעים משהו על משפחתם, הם ביררו ואמרו לה שרק דוד ושמע ואשתו של יוסף נותרו בחיים והשאר מתו .

חזרה סעידה עם הבשורה המעציבה ושניהם לא ידעו מה לעשות, שלום רצה מיד לראות את ילדיו. סעידה הסכימה ושלום נסע, בהמשך הזמן החלה סעידה לעבוד אצל הגויים, היא רקמה בישלה ובעיקר התפרסמה בפיתות שעשתה. בין כל אלה שקנו אצלה פיתות נמצא בחור שאהבה ורצה להתחתן איתה. יום אחד בא אליה יהודי מעשירי העיר, נדבן גדול וביקש ממנה לאפות פיתות לחתונת בנו, אז בקשה סעידה ממנו שיבקר בארץ ויברר אם יש עוד שארית ממשפחתה. הוא בירר ומצא שאחיה שלום מת, אשת יוסף התחתנה ונעלמה ונשארו רק דוד ושמע. כעבור כמה שנים נפטר בעלה ולפי חוקי היהדות אחיו צריך ליבם אותה. רחם בית הדין על האח ששמו חיים והוא שמח מאוד, עזב את אישתו בתימן ובא אל סעידה .

הם התחתנו ונולדה סבתה של אימי מרים, היא נולדה בשנת 1906 בת יחידה להוריה.

סבתי מרים גדלה ויפתה, הכירה את השכן שגר ליד – זכריה יפת שהיה מבוגר ממנה בהרבה (היא הייתה בת 16) ולא ידעה נישואים מה הם ונישאה לו. כעבור שנה בערך נולד בנם הבכור חיים. סעידה החליטה שכדאי לחדש את הקשרים עם בני אחיה וכתבה להם. דוד בנו של שלום שמח מאוד שיש לו עוד קרובים והזמין אותה ואת מרים לארץ ישראל. זכריה בעלה של מרים לא רצה לעלות לארץ והבטיח לבוא לארץ ישראל. ואז סעידה, בתה מרים ובנה חיים בן השנה עלו לארץ ובדרך נולד שמעון.

הם ישבו בארץ בערך 4 שנים וכשראו שזכריה לא בא לישראל נסעה מרים לעדן ותבעה אותו לדין. אם הוא לא מתכוון לבוא הוא צריך לקחת את שני הילדים ולשלם תלום מזונות. זכריה נבהל והבטיח לבוא לארץ לאחר שיסדר את כל הדברים ובינתיים נולדה יונה. כאשר הייתה יונה בערך בת שנה, שמעון בן חמש וחיים בן שש נסעה מרים בחזרה לארץ ישראל עברה דרך מצריים אבל שם לא נתנו לה לעבור עד שלא שלמה עירבון ובעירבון נתחייבה לחזור למצריים תוך שנה ולא תאבד את כל כספה. הכוונה הייתה לא לתת לאנשים לחזור למצרים אבל מרים לא חזרה מעולם למצרים. כאשר הגיעו ארצה קנו דירה בתשלום. בינתיים נוספו על חיים, שמעון ויונה מזל, יהודה, משה, אסתר ושושנה”.

משפחת יפת בחתונת הבן הגדול של סבתא – חיים. אבי, משה, מציץ מאחורי כתפו של סבא 

עד שנת 1972 חייתה סבתא בירושלים, בשכונת בית ישראל. בשנת 1972 הצליח אבא שלי לשכנע אותה לעבור לגור איתנו בקיבוץ פלמחים. סבתא מעולם לא הצליחה להתרגל לחיים בקיבוץ, הייתה מעסיקה את עצמה באפיית פיתות בטאבון שאבא שלי בנה לה בחצר ביתה כדי שתוכל להמשיך ולהכין את הלחם האהוב שלה, הייתה חובצת גבינה מחלב העיזים שהיינו חולבים בפינת החי, אולם הגעגועים לירושלים היו חזקים ממנה ובשנת 1977 היא עברה לגור בקריית ארבע. גם הקריה הייתה רחוקה מדי לטעמה מירושלים והיא עברה לגור בדירה שדודתי קנתה, בשכונת ארמון הנציב.

הזוית האישית

דגנית רביד: שנותייה האחרונות היו מלוות בהרבה כאב לאחר נפילתו של אבי, משה יפת, בנה הקטן והאהוב, במסגרת שירות מילואים בסיני. ביולי 1991, נפטרה סבתא לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. זכיתי ללוות אותה בשנה האחרונה וחלוק איתה הרבה רגעים יקרים.