מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של עדינה טל אור

אנו התלמידות, נויה ביבי, עדי בשן וליה מטלון, השתתפנו השנה בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם עדינה טל אור. המפגש הראשון שלנו עם עדינה, היה בספרייה של מגדלי הים התיכון בגני תקווה. שמחנו לפגוש את עדינה, אשה חמה ואוהבת שקבלה אותנו בזרועות פתוחת והמון אהבה.

עדינה סיפרה לנו שהוריה עלו לארץ, עוד לפני פרוץ השואה באירופה. היא  נולדה בישראל בתאריך 1937 9.10 ויש לה שלושה אחים. בבית דברו בשפת היידיש, כך שזוהי שפת האם שלה. עדינה  סיפרה שבבית דיברו איתה רק ביידיש כשהייתה קטנה, בהתחלה היה קשה, אבל לאחר מכן היא הסתגלה והבינה את השפה.

בצבא, בתום שירות החובה, עדינה שירתה בצבא קבע. היא סיפרה שהתפקיד היה מאוד סודי ורוב הזמן, היא הייתה בחדר המבצעים.

עדינה ובעלה אריה ביום נישואיהם

במהלך השנים שלאחר מכן עדינה התמחתה בתחום הקוסמטיקה כיועצת יופי וקוסמטיקאית, מקצוע אותו יכלה לשלב בנסיעותיה הרבות עם בעלה, אריה ומשפחתה לשליחויות הרבות בחו"ל. על השליחויות סיפרה לנו דינה בהרחבה:

השליחות לטהראן בירת אירן – 1977

אריה, בעלה עבד בתעשייה האווירית. בשנת 1977 אריה הושאל מתעשייה אווירית לחברת קור. אריה לקח חופשה ללא תשלום ונשלח לשליחות לטהראן. בתקופה זו בה נסעו היו עדיין יחסים טובים עם איראן. קבוצת השליחים שהיגיע לשם מישראל, זכתה ליחס טוב ואפילו פתחו בית ספר מיוחד למען ילדיהם של השליחים.

היחסים בין ישראל לאיראן היו מצוינים והיו אז קשרים ביטחוניים, היו קשרים צבאיים ומסחריים הדוקים, כמו בפרוייקט הצבאי, פרויקט "פרח", שהיה ניסיון האיראני-ישראלי לפתח טיל חדש בין השנים (1979-1977). היה גם מבצע "פרח-צור", משותף בין איראן לישראל שעסק בפיתוח טילי ים-ים מתקדמים ביותר. (ניתן לקרוא בהרחבה בויקיפדיה בערך יחסי ישראל ואיראן).

עדינה היגיע לשם יחד עם בעלה ושלושת ילדיה הקטנים. הם חיו שם בדירה מושכרת, שבעל הבית  היה יהודי, הם  חגגו יחד שם את כל חגי ישראל. הבית עצמו היה מאוד יפה ומרוהט, עדינה ובעלה ריהטו אותו עם הכסף שקיבלו במסגרת שליחותם. בעל הבית גר ממש מתחת לביתם של עדינה ומשפחתה ובקומה מעליהם גרה עוד משפחה ישראלית שלהם הייתה ילדה קטנה. עדינה מספרת שמזג האוויר בטהראן היה מאוד חם ולא היה שם מיזוג אוויר מודרני. היא סיפרה שהמאכלים של הפרסיים היו תמיד מלווים באורז וגם קבבים נהגו לאכול שם. עדינה סיפרה, שבעלת הבית בו גרו, הייתה קונה עופות כשרים למשפחתה של עדינה.

במהלך שהותם באיראן, הם הספיקו לטייל בכמה ערים מרכזיות שם. הם היו בשיראז שהיא אחת הערים הגדולות באיראן, הנמצאת בדרום-מערב איראן, למרגלות הרי הזגרוס. הם הגיעו גם לאיספהאן וביקרו שם במקומות הקדושים. היא זוכרת שבכל המקומות הקדושים באיספהאן הם חלצו את הנעליים, הכל היה מכוסה בשטיחים שעוצבו בעבודת יד.

עדינה סיפרה, שאת השטיחים, ארגו ילדים צעירים בני 10-12, ובגלל שלילדים הקטנים היו אצבעות קטנות, אז נתנו להם לארוג השטיחים. לאחר האריגה שטפו את השטיחים וניקו אותם, הכל בעבודת ידיים ולאחר מכן הם ייבשו אותם על יד הנהר.

בתקופה שעדינה ובעלה חיו בטהראן, היו יחסים מאוד טובים עם ישראל, יחסי מסחר ופיתוח, האיראניים, נעזרו בידע של הישראלים לבנות מסלולי תעופה ועוד פיתוחים שונים. רק לקראת סוף תקופת שהותם שם, החלו התסיסות באוניברסיטאות של צעירים שהתנגדו למשטר והתחילו שם מהומות.

לפני שעדינה חזרה לארץ היא עשתה מכירה של הפריטים הרבים שלה כי היא לא רצתה להיסחב איתם בדרך ארצה כמה פריטים שמרה והביאה עמה לארץ כמו את השטיח הפרסי היפה הזה שבתמונה.

השטיח הפרסי בביתה של עדינה

השליחות לבואנוס איירס בארגנטינה משנת 1979

בשנת 1979, נשלח אריה, בעלה, מטעם התעשייה האווירית לשליחות לבואנוס איירס שבארגנטינה. שם גרו שם שלוש שנים. הטיסה לשם הייתה מאוד ארוכה, הם טסו כשמונה שעות ונחתו נחיתת ביניים גם בברזיל. תחילה עד שמצאו דירה, הם קיבלו אירוח במלון מפנק ורק  אחרי חודש הם מצאו דירה, שהייתה כבר מוכנה עבורם, בנוסף היא אומרת, שהייתה להם מטפלת שהייתה מכינה ארוחות לילדים. האווירה הייתה שם מאוד יוקרתית. כל הכלים בהם היה מוגש האוכל היו יוקרתיים. כלי הגשה – "אף פעם לא היינו רואים כלי פלסטיק על השולחן תמיד היו כלי כסף וזהב". עדינה סיפרה שהיא ומשפחתה כשליחים, תמיד השתדלו לא לבייש, ולהתאים את עצמם כאילו הם מקומיים.

האוכל היה ארגנטינאי היה טעים ובין המטעמים היו בורקסים מטוגנים בשמן עם בשר טחון, ביצה קשה וחמוציות. עדינה מתארת את המאכל הזה כטעים מאוד המאכל האהוב על ארגנטינאים הוא בשר.

בבואנוס איירס הייתה קהילה מאד גדולה של ישראלים והם נהגו ללכת לקונצרטים, הצגות ולאכול במסעדות יוקרה. הילדים למדו שם בבית הספר גם ספרדית וגם אנגלית. עדינה הייתה אז בת 43 והמשיכה לעסוק במקצועה כיועצת יופי וקוסמטיקאית. עדינה סיפרה שלפני חמש שנים הם חזרו לבקר שם עוד פעם נוספת וזה היה ממש מרגש, זו הייתה תקופה טובה שם. עדינה סיפרה שבמהלך כל השליחויות, השליחים קבלו תקופות של חופשה, חופשת מולדת שמגיע להם והם ניצלו חופשות אלו לטיולים רבים.

 אוסף המראות שעדינה אספה במהלך הטיוטלים ברחבי העולם

מטיילים בעולם בין השנים 1980 -1982

בהמשך השנים 1980-1982 עדינה ומשפחתה הצליחו לנסוע לטיולים רבים, הם ביקרו בארצות הברית, הם בילו בדיסנילנד שבפלורידה. בפעם השנייה הם גם עברו דרך דרום אפריקה וביקרו בסאפרי שבדרום אפריקה, הילדים שמחו לראות את חיות הבר השונות. במהלך הטיול של עדינה ומשפחתה בדרום אפריקה הם טילו באטרקציה "כיף התקווה הטובה" שם היה מצפה מרתק.

בהמשך הטיול עדינה ושניי ילדיה למדנו בבית ספר עברי כשסיימו את הבית ספר היסודי הם עברו לבית ספר אמריקאי ושם למדו ילדים מכל העולם והכירו הרבה חברים חדשים בבית ספר הילדים דיברו רק אנגלית בהתחלה היה להם מאוד מוזר אבל אז הם התחילו להשתלב והשפה שלהם מאוד השתפרה. עדינה טענה שהדברים שילדיה למדו שם אי אפשר ללמוד בשום בית ספר אחר לבת הגדולה של עדינה היה חבר ארגנטינאי אותו הכירה בבית הספר. בכיתה ט׳ היה נשף והבנים היו צריכים לבוא עם חליפות האופנה שם הייתה על רמה הם דאגו שם על המראה מאוד.

כך עברו שלוש שנים של השליחות, תוך כדי הם גם טיילו וגם עבדו. עדינה אמרה שהיו הרבה ימי חופשה כמו יום האם, יום הכבאים ועוד, כך שזה איפשר להם להינות ולטייל.

עדינה זוכרת במיוחד את אחת מנסיעות הטיולים שלהם, הכי הכי מרשימה. כל חברי המשלחת נסעו במכוניות, אחת אחרי השנייה, הם נסעו מבואנוס איירס עד לעיר סאו פאולו. זה היה כיף כי כל חברי המשלחת, כעשר משפחות, כולם היו ביחד וישנו בדרך במלונות. הם השתתפו בשלושת ימי הקרנבל  שם. עדינה אמרה שמי שהכי חגג שם היו בעצם, הגנבים, מפני שהיה שם עוני מאוד גדול, והתושבים ידעו שלקרנבל יגיעו הרבה אנשים ומבקרים ותיירים אז הם ניצלו את זה לגניבות.

היום עדינה גרה במגדלי הים התיכון היוקרתיים בגני תקווה, שם גם התקיימו המפגשים שלנו איתה.

הזוית האישית

נויה ביבי, עדי בשן וליה מטלון: עדינה אירחה אותנו בדירתה בשמחה ורוחב לב והכינה לנו ארוחות טעימות.

 עדינה מארחת אותנו בביתה שבמגדלי הים התיכון, גני תקווה

לצערנו, עקב פרוץ מגפת הקורונה נקטעו מפגשי התיעוד שלנו ואנו מאוד מקוות שנוכל להמשיך עמה את הקשר גם בעתיד.

ממפגשי התיעוד עם עדינה