מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדות אבודה וחידוש צמיחה

ציפי לביא היום
ילדות - ציפי עם סרט על הראש
ילדות מוקדמת ברומניה, העלייה לישראל

ילדות בצל מלחמת העולם השנייה

שמי ציפי לביא, נולדתי בתחילת מלחמת העולם השנייה, בתאריך 8 לאוקטובר 1940, בעיירה סוליצה שברומניה, לזוג צעיר, חנה ויאנקו, חיט ותופרת, שנישאו לפני פרוץ המלחמה. הם והוריהם נולדו בעיירה זו. סבי מצד אמי נהרג במלחמת העולם הראשונה בצבאו של הקיסר האוסטרו-הונגרי וסבי מצד אבי נפטר במהלך מלחמת העולם השנייה בעיר אליה גורש.

תעודת הלידה שלי – בה שמי היה עדיין פאני 

תמונה 1

בקיץ שנת 1941, גורשו כל היהודים מהעיירה שלי, סוליצה. אני טרם מלאה לי שנה, אמי הייתה בהריון עם אחותי, אבי נלקח למחנות העבודה בטרנסניסטריה. סבתי, מצד אמי, גרה בסמוך אלינו, הצטרפה לעגלה שלנו, שהסיעה אותנו לבוטושאן, העיר הסמוכה אליה גורשנו.

סבתא גיטל, הייתה מאוד משמעותית בחיי וגם בחיי ילדי. צלחת פורצלן זו הייתה חלק מסט כלים של סבתי, גיטל, אותו קיבלה סבתי ביום חתונתה. צלחת זו, שני פמוטים וקנקן לתה מפורצלן – אלה שלושת הפריטים שנשארו לנו למזכרת ועוברים מדור לדור במשפחתנו.

תמונה 2

בביקורי בסוליצה, יחד עם אחי, יובל, בשנת 2006, פגשתי תושב מקומי בשם דרובולסקי מירצ'ה, שכיהן בעבר כראש מועצה מקומית ובילדותו הכיר את הורי. הוא טייל עימי ברחוב המרכזי של העיירה, עצר והצביע על שער של חורשה, ואמר בפשטות: "כאן ניצלו חייכם!". ביקשתיו שיפרט ואז הוא סיפר: "שיירת הגירוש יצאה בעגלות בלילה, היא הייתה אמורה לנסוע בדרך המוכרת. בעיקול הדרך אחרי הגבעות הראשונות, חיכתה קבוצת לגיונרים רומנים, משתפי פעולה עם הנאצים, שהייתה אמורה לחסל את השיירה, אלא שמבין מובילי השיירה היה מישהו שהסב את השיירה לדרך עוקפת.

אנחנו הגענו לבוטושני, במרחק 24 ק"מ מהעיירה, לפני שהצליחו לגלות שסטינו מהדרך הראשית ונסענו בדרך אחרת. ניסיתי לבדוק אם האיש ידוע, חי ואפשר לספר את סיפורו. המלווה שלנו אמר שהוא אף פעם לא הזדהה. ואכן כך ניצלו חיינו. לקראת בוקר הגענו לבוטושני. אני זוכרת מעט מאד מתקופה זו.

התגוררנו כולנו בחדר אחד. בחודש דצמבר 1941, נולדה אחותי טובל'ה, אבא לא היה בבית. בהיותה בת שלוש, חלתה טובל'ה במחלת הדיפטריה, אושפזה בבית החולים ושם נפטרה בגלל מחסור בתרופות.

אמי, אני ואחותי טובל'ה ז"ל שנפטרה ממחלת הדיפטריה – זו התמונה היחידה שנשארה

תמונה 3

בשנת 2006 ביקרנו, אחי ואני בבוטושני, עליתי לבית הקברות היהודי, מצאנו שם את חלקת הילדים, אבל לא את מקום הקבורה המדויק של אחותי. שמה רשום בספר הנפטרים. הקמנו מצבה לזכרה. בכך קיימנו את צוואתו של אבי לחפש את קברה ולהקים מצבה לזכרה.

אמי הצליחה לפרנס אותנו מעבודות תפירה מזדמנות, כמעט לא יצאנו מהבית. בזמן הפצצות רצנו לשוחות שהיו חפורות בחצרות הבתים. אני זוכרת, את אחד הלילות בהן שמענו את רעם המטוסים והפצצות המתפוצצות, כשאני חבוקה בידי סבתי, מרימה ראשי לשמיים והם זרועים כוכבים נוצצים. מראה בלתי נשכח עד היום.

הגירוש, העקירה מהעיירה בה התגוררנו, חיינו כפליטים בעיר זרה, הילדות שחוויתי תוך ימי מלחמה ומלחמת הישרדות של משפחתי, ילדות אבודה, בעקבותיה הוכרתי כניצולת שואה.

השיבה לסוליצה לאחר המלחמה

בתום המלחמה אבי שב אלינו וכולנו חזרנו לעיירה ממנה גורשנו, לסוליצה, בניסיון להשתקם. עיירה קטנה, רחוב מרכזי בו גרו היהודים, בתי המסחר, בתי המלאכה, בית המרקחת, וספר לתספורות גברים וילדים, נשים כמעט לא הסתפרו. זוכרת את בית הכנסת, בית הספר, הספריה, טחנת הקמח, האגם, את הבית של סבתי, בובה גיטל. זוכרת את משחקי הרחוב, כרי הדשא שם נפגשו בשבתות … מאחורי בתי היהודים השתרעו בתיהם וחצרותיהם של שכננו הגויים.

בשנת 1946, נולד אחי יובל ואני התחלתי את לימודי בביה"ס הרומני בעיירה. הורי שוב פתחו בית מלאכה. אבי החל בפעילות ציונית, כחבר בגורדוניה. במסגרת זו פעל רבות לשליחת בני נוער ומבוגרים לארץ ישראל, לפני קום המדינה, מה שהיה העלייה הבלתי לגאלית.

אני ואחי בפתח ביתנו בסוליצה

תמונה 4

בביה"ס ברומניה למדתי עד כיתה ד', זו הייתה כיתה רב גילאית. מחנכת הכיתה גב' אונופריי הייתה גם המחנכת של אמי בילדותה ואני זכיתי ליחס מיוחד.

כולנו היינו חברי תנועת הנוער הקומוניסטי וענדנו צעיפים אדומים קשורים בעניבה. את הבוקר פתחנו במסדר לאחריו נכנסנו לכיתות. בסוף שנת הלימודים של כיתה ד' יוני 1950, הודעתי לביה"ס על עלייתנו ארצה, ואז במסדר הבוקר, ללא הודעה מוקדמת, המחנכת שלי, הורידה מצווארי את העניבה האדומה. מאחר ואני נוסעת לפלסטינה איני שייכת יותר לתנועת הנוער.

 עם הורי ואחי – התמונה צולמה לפני עלייתנו לישראל

תמונה 5

כמיהת הורי לעליה לארץ ישראל, הפכה, עקב האירועים ומציאות החיים ברומניה, לצורך קיומי. וכך בתאריך 8.6.1950, עלינו לארץ ישראל, משאת נפשו של אבי. המסע ארך שלושה ימים על האונייה טרנסילבניה. יצאנו מקונסטנצה, עיר הנמל שברומניה, על שפת הים השחור, לישראל, לחיפה, עיר הנמל על שפת הים התיכון. התרגשות רבה אחזה בנו כשראינו ממול את חיפה ואת הכרמל. רצתי לתא של הורי לשתף אותם בשמחה. דילגתי על מספר מדרגות, נקעתי את קרסולי. סימן למזל טוב.

עם הגיענו לחוף שונו שמותינו. שמי פאני הפך לצפורה, שם אחי יוז'י הפך ליובל והגדילו לעשות כששם האבא של אבי הפך לשם משפחתנו. אבי נתבקש לענות על שאלות למילוי טפסים, הוא נשאל לשם משפחתו. אבי, שלא הבין את השפה, חשב ששאלו מה הוא שם אביו? לאביו קראו יוסף, כך הפך שם משפחתנו מ"כהן" למשפחת "יוסף". במסמכים הפורמליים, שהבאנו עמנו מרומניה, במקום בו היה רשום: שם המשפחה, הם רשמו את השם "יוסף" – שמו של אביו של אבי, לעומת זאת אחיו של אבי גרשון, שעלה לפני קום המדינה לבדו, בעליית הנוער שמו נשאר, גרשון כהן.

ברגע שכף רגלינו דרכה על אדמת ארץ ישראל, נחתם פרק ילדותי המוקדמת, ילדות בצל מלחמה, מלחמת הישרדות וילדות אבודה. פנינו לשמש העולה, בשמותינו החדשים, לחיות בארץ ישראל.

חידוש וצמיחה

המקום הראשון אליו הגענו הוא סנט לוקס (שער העלייה) במבואות חיפה. כאן החלה פגישתנו עם חיי המדינה הצעירה, ההולכת ונבנית על כל קשייה. כאן חווינו מפגש ראשוני עם תרבויות, אורח חיים, צבעים, קולות, מאכלים, לבוש, שפות שלא הכרנו ואני לא ידעתי על קיומם. בתים מבד, שירותים ציבוריים, מקלחות ציבוריות, שקתות ברזים בהם המים חמים ביום וקרים בלילה.

נדדנו, כשנה, מסנט לוקס למעברת רמת ישי, משם למעברת באר יעקב, מעברת שיכון המזרח בראשל"צ ומשם, מול המעברה, לבית עם גג רעפים אדום, צריף במתחם שנעזב ע"י הכשרת נוער שירדו דרומה להקים ישוב.

מאלבום התמונות שלי – תמונות מתקופת הלימודים בביה"ס רמז בשיכון המזרחי ראשל"צ

תמונה 6

בארץ הייתה אז תקופת הצנע, קבלנו מזון לפי תלושים, לא הייתה עבודה, ולברי הזל ניתנה עבודת דחק למשך שבועיים בחודש. הורי היו מוכנים לעשות כל עבודה, משטיפת רצפות בבית החולים, אסף הרופא, שטיפת בקבוקים בייקב, לטאטא את רחובות ראשון לציון – עשו הכל, עד שהצליחו להתבסס מחדש במלאכה שידעו לעשות והיא תפירת בגדים, תחום מומחיותם.

קשיי הקליטה והקיום היו קשים, בבית לא שמענו תלונות קיפוח. גדלנו על התמודדות, חונכנו ולמדנו, שעל מנת להשיג יש להתאמץ ולעבוד.

הורי דאגו למחסורינו, שלי ושל אחי. הקפידו מאוד שנדבר רק עברית בבית. השפה הרומנית לא נשמעה בבית, רק עם סבתי ביידיש. התפקיד שלנו היה ללמוד ולהצליח.

אבי המשיך לקרוא את העיתונות היומית הרומנית, כולל קול העם שהיה ביטאון קומוניסטי, על זה נחקר עברו, כשאחי התקבל לקורס טייס. הם רצו לוודא שאין לנו כל קשר עם המדינה הקומוניסטית.

למדנו בביה"ס. אני נבחנתי במבחני הסקר, שהיו נהוגים אז וכשלא הספיק הכסף בבית ללימודי בבית הספר התיכון בראשון לציון, הסכימו הורי שאמשיך את לימודי בביה"ס החקלאי הקרוב לבית, בנחלת יהודה. היינו המחזור הראשון בבי"ס זה שקיבל תעודת בגרות חקלאית.

אני על הטרקטור

תמונה 7

הייתי מאושרת בביה"ס, למדתי, עבדתי, התפתחתי, עד היום אני שומרת על קשר עם חלק מבני המחזור שלי.

מאלבום התמונות שלי – מבחר תמונות מתקופת בית הספר החקלאי, נחלת יהודה

תמונה 8

בין השנים 1950-1958,  חיי היום יום היו קשים מאד.קשיי פרנסה, המתנה ארוכה לדיור, מצב בטחוני לא שקט, הסתננויות הפדאיון שהגיעו מהדרום עד נס ציונה, מעשי רצח, יצרו לחץ ומתח. מלחמת סיני בשנת 1956 ואחריה רגיעה יחסית.

בהמשך, הורי התבססו, מצבם הכלכלי השתפר, אחי למד בתיכון בראשל"צ והתערה בחיי החברה. אחי ואנכי התגייסנו בגאווה לצה"ל. אחי התקדם בדרגות ואני במהלך השירות סיימתי סמינר צה"ל למורים.

הכרתי את בן זוגי, לייבל'ה , יליד הארץ, הוריו ילידי הונגריה עלו ארצה בשנות ה 30, כך ניצלו מזוועות מלחמת העולם השנייה.

לייבלה היה  איש צבא קבע בחיל הקשר, הוא היה חברי הראשון ושותפי לחיים במשך 58  שנה. שנינו למדנו התפתחנו, לייבל'ה השתחרר מהצבא בדרגת אל"מ ותואר ראשון בהסטוריה ואני יצאתי לגמלאות ממשרד החינוך כשתפקידי האחרון היה פיקוח על בתי ספר עי"ס ונשאתי תואר שני במינהל חינוך.

בעלי, ז"ל אברהם לביא אותו כינינו לייבל'ה

תמונה 9

הקמנו משפחה לתפארת יש לנו שלושה בנים, תשעה נכדים שיהיו בריאים, כולם בארץ. רוב שנות נישואינו התגוררנו בראשל"צ. חווינו יחד מתחים של מלחמות ישראל, הסכמי שלום ועדיין הארץ לא שקטה.

משפחתנו המורחבת עם בעלי, ז"ל וכל ילדינו ונכדינו

תמונה 10

היום, לאחר שליבל'ה הלך לעולמו בגיל 79, אני מתגוררת בדיור מוגן במגדלי הים התיכון בגני תקווה.

המקום בו זכיתי להיפגש עם תכנית הקשר הרב דורי.

 

הזוית האישית

ציפי לביא: לסיכום, ברוכה היוזמה למפגשים בינינו לדור הצעיר, המפגש, יוצר את הקשר הבין דורי. זכיתי לפגוש שתי נערות מקסימות, אגם ומאיה אותן שיתפתי במעט מסיפור חיי וסיפור משפחתי, הן האזינו לי בקשב רב, רשמו והתרגשו יחד איתי.

התערותנו בארץ, התפתחותנו וצמיחתנו חופפים ומקבילים לצמיחת המדינה שלנו. הייתה לי הזדמנות לחשוף אותן, במעט, לשמחות, לקשיים הכלכליים, החברתיים והביטחוניים של שנות ה-  50 – 60. נגעתי באורח חיינו, בקשיינו, בקשיי המדינה לקלוט עלייה המונית בזמן קצר, בהזדמנויות הצמיחה שלנו שגדלו ככל שהמדינה הלכה והתפתחה. עובדות אלה כמעט לא ידועות  לדור הצעיר.

תודה וברכה ליוזמים ובמיוחד תודה וישר כוח לתמי גרין, המעודדת ולא מוותרת שסיפורי ועבודתן של מאיה ואגם יצאו לאור.

אגם ברנס: מאוד נהנתי להפגש עם ציפי, וכל כך מצטערת שמגפת הקורונה קטעה את המפגשים. במפגשים עם ציפי, היא תמיד הזכירה לי את סבתא שלי עם החמימות. היא קבלה אותנו בפתיחות כאילו אנחנו מכירות כבר זמן רב.

התרגשתי במיוחד, כשציפי סיפרה על יום בו הם היגיעו לארץ, היא הייתה בת עשר, היא סיפרה על הנסיעה, כשהסתכלה מחלון האוטובוס כל כך נרגשת. כשסיפרה לנו על חווית הנסיעה הראשונה בישראל, היו לה ממש דמעות בעיניים, כאילו חוותה מחדש את הרגע הכל כך יקר, שהיא כל כך חיכתה לו כילדה לעלות לארץ ישראל.

מילון

גורדוניה
על שמו של גורדון, נוסדה בשנת 1925 בגליציה, תנועת הנוער גורדוניה שביקשה לחנך את בני העם היהודי על פי עקרונותיו. התנועה פעלה בפולין, ליטא, לטביה, רומניה, סרביה, צרפת, אוקראינה, ישראל, ארגנטינה, ארצות הברית ותוניסיה. חבריה החלו לעבור לארץ ישראל בשנת 1929 - רובם במסגרת החלוץ. חניכיה ובוגריה הקימו מספר קיבוצים בארץ. בנוסף, נוסד בית החינוך ע"ש א"ד גורדון - שה"אני מאמין" שלו מבוסס על ערכי א"ד גורדון: "החינוך הוא הדרך - האדם המטרה"

"קול העם"
היה עיתון יומי עברי של המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה ושל ממשיכתה, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שיצא לאור בין השנים 1937 עד 1975. פסק הדין בעתירה שהגיש העיתון כנגד סגירתו, הידוע כ-"בג"ץ קול העם" (1953) מהווה את אחד מן הניסוחים החשובים להגנה על חופש הביטוי בישראל.

ציטוטים

”בבית לא שמענו את המילה קיפוח!“

הקשר הרב דורי