מאגר סיפורי מורשת

שמי ריטה כץ. כשבאתי ארצה קראו לי ריטה פיתה, נולדתי בשנת 1945 בעיר סוצ'בה שברומניה. הורי, רוזה ופינחס, רק חזרו מגטו טרנסניסטריה, בו היו משנת 1942. כמעט כל המשפחה של אבי, שנולד בליבוב, נספו בגטו.

גדלתי על סיפורים של סבל, מוות ומחלות שהם עברו, אבל הייתי תינוקת אז לא הבנתי הרבה על מה הם מדברים. הייתה לי ילדות מאושרת, הורים נהדרים שאהבתי ואהבו אותי.

סיימתי את התיכון ועברתי לאוניברסיטה בעיר יאשי. עד לשנה השלישית באוניברסיטה לא נתקלתי אף פעם באנטישמיות ופתאום שמעתי שאמרו לי: "יהודיה, לכי לארץ שלך, את לומדת במקום שלנו, את לא שייכת לפה!" זה היה שוק עבורי. חזרתי הביתה לעירי, ואמרתי להורי שאני רוצה לנסוע לישראל, הפעם הם היו בשוק, כי אבי היה חבר במפלגה הקומוניסטית, כולנו אהבנו את רומניה, הארץ שבה נולדנו, ופתאום לעזוב?!

עברו עלינו ימים של ריב ובכי, אבל אני רציתי לנסוע. הייתה לי תעודה של מורה, מה עושים בישראל עם תעודה כזאת? לא ידעתי מילה בעברית. אמי סיפרה לי בסוד שיש לה אח בישראל שברח מרומניה ב 1946 וגר בטבעון, "איזו ארץ זו ישראל?" שאלתי את אמי, "חול, גמלים…" הייתה התשובה.

כתבנו לדודי מכתב שאנו רוצים לבוא לארץ וקיבלנו את התשובה: "אין לכם מה לעשות פה. בישראל אין עבודה, יש מיתון". אבל לא רציתי לשמוע כלום, אנחנו נוסעים!

אחרי כמה חודשים קיבלנו את הדרכון, טסנו מבוקרשט, זרקו את אבי מהמפלגה הקומוניסטית, היה לנו קשה אבל עלינו. עם מטוס הגענו לאיטליה, משם באניית "מולדת" עד לחיפה.

קבלת הפנים הייתה צוננת מבחינת הסוכנות. אחרי ויכוחים, קיבלנו דירה של 48 מ' בטירת הכרמל. ההתחלה הייתה קשה. ההורים לא מצאו עבודה, קיבלנו 3 מיטות סוכנות ללא סדינים, ללא כרית, עם 2 שמיכות, ללא מקרר, ללא חשמל, זה לא היה פשוט.

מצאתי עבודה בתור פועלת בבית חרושת "נון" שבעתלית, אני – ריטה, בת יחידה, מפונקת, עם נעלי עקב 10 ס"מ עם מניקור ופדיקור, צריכה לקום בחמש בבוקר, בשש להיות במשאית, לעבוד עם הידיים והרגליים במים עד שש בערב. אבל הייתי צריכה לפרנס את עצמי ואת ההורים שהבאתי לארץ.

אבל שישי שבת היה שוב חגיגה, היו לי חברים והיה שמח. בבית היה עדיין קר אבל לאט לאט אבי מצא עבודה בקק"ל, התביישנו להגיד לחברים במה הוא עובד, אז אמרנו שהוא מצא עבודה בתור בוטניקאי.

עבדתי ולא היה לי זמן ללמוד באולפן, עברתי לעבוד בטירה, בבית חרושת "אוטוקארס" למכוניות. ההורים עדיין בכו אבל אנחנו, הצעירים, התרגלנו. היינו יושבים בערב על הדשא, היינו שרים, מספרים סיפורים.

פתאום פרצה מלחמת ששת הימים .התנדבתי בעיריית טירת הכרמל לחלק דואר והייתי לומדת מהגלויות שהחיילים שלחו לקרוא ולכתוב עברית, חשבתי לעצמי, אני מוכרחה ללמוד את השפה העברית! אני צריכה לעזור לאנשים!

נרשמתי לבית ספר לאחיות מוסמכות, המקצוע תפור עליי, לעזור לאנשים זה מה שחלמתי תמיד. בתור תלמידת שנה ראשונה הכרתי את אלי, בעלי. הוא היה מאושפז במחלקת כירורגיה לאחר ניתוח אפנדיציט, באתי לעשות לו זריקה לאחר שסיימתי ושאלתי אותו אם הוא מרגיש טוב הלכתי ופתאום שמעתי צעקות, "הצילו! היא הרגה אותי!" חזרתי בבהלה, הרופאים והאחיות הופיעו מסביב ואז הוא אמר "אני רק רוצה את הטלפון שלה, כל היתר בסדר".

לאחר שנה התחתנו, נולדו לנו שתי בנות יפות וטובות, ענת וליאת, זה לא פשוט חיי משפחה לאחות ולאיש צבא, כשאני תורנית הוא בבית, כשהוא בבסיס אני בבית. סיימתי בית ספר לאחיות ומ-1969 עד 2005 עבדתי ברמב"ם בתור אחות מוסמכת. למדתי באוניברסיטה הפתוחה ובה השלמתי את התואר השני, עבדתי במחלקה פנימית וב-17 שנים האחרונות בראומטולוגיה.

יש לי שלושה נכדים שאני מאוד אוהבת, אני משתתפת במועדון רמב"ם ומועדון מיל"ב, משתתפת במסעות, טיולים בארץ ובחו"ל, הולכת לקונצרטים, מתעמלת בספורטן, נפגשת עם חברים, המשפחה היא האושר שלי ואם תהיה גם בריאות אז הכל בסדר!

תשע"ה, 2015