מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1947 בבוקרשט עיר הבירה של רומניה. אני זוכרת שהבית היה בית של עולים חדשים ושל אבא פליט שואה שאיבד בשואה אישה ו-2 ילדים ואחרי השואה נישא לאמי שלא הייתה בשואה.

אמי לא הייתה בשואה כי היא גרה בבוקרשט ומלך רומניה לא נתן לנאצים לקחת את היהודים. דיברתי רומנית ואחרי כמה שנים בארץ דיברנו גם עברית. אבי ידע עברית עוד מטרנסילבניה שבהונגריה כי הוא למד בילדותו בישיבה בעברית.

משפחתי הייתה בעלת מסורת דתית. שמרנו על רוב המנהגים של החגים הדתיים. היו מאכלים שמוצאם ממאכלים שהיו נהוגים ברומניה והונגריה כמו: חמין, דג ממולא, מרק עוף עם אטריות, רגל קרושה וכו…

המשפחה עלתה לארץ כשהייתי בת 3 שנים בשנת 1950. מסלול העלייה היה באנייה מרומניה לשער העלייה בחיפה. כשהייתי באוניה הייתה לי בובה מאוד יפה וגדולה כי לא נתנו להורי להביא לארץ רדיו מרומניה [המשטר הרומני הקומוניסטי התנכל ליהודים בעיקר לאלו שעזבו לישראל, ולא הרשו להוציא שום מכשיר שווה ערך מגבול רומניה] אז הם החליפו את הרדיו בבובה.

באונייה ניסיתי לשחק מחבואים והתחבאתי מהורי מאחורי דלת. כל הנוסעים חיפשו אותי ופחדו שטבעתי ואני לא עניתי כשקראו לי וכשיצאתי אמי הייתה מעולפת.

במקום להיכנס למעברה של חיפה הורי עברו להתגורר בירושלים צמוד לחומה שהפרידה בין ישראל לירדן. בעיר העתיקה, בבית שגרנו פחדו שהליגיונרים (החיילים הירדנים) שעמדו על החומה יצלפו לתוך הבית,(זה קרה לא פעם לאחרים).

הרקע ההיסטורי שלי קשור למבצעי העלייה הגדולים מאירופה וקשור לסיפור השואה שחווה אבי. הורי אבא לייבי מלשון יהודה ואמא בקה מלשון רבקה. אבי נולד בהונגריה ב-1904 ואמי נולדה בבוקרשט ב-1920. זכרונותי מאבא קשורים לסיפורי שואה. סיפורים אלו שימשו אותי כחומר לכתיבת ספרי שירה ורומן. אמי נהגה לספר לי על ילדותה בבוקרשט. אמי נולדה למשפחה בת 7 ילדים וחוותה עוני בילדותה. אבי נהג לשיר לי בהונגרית או שירים מסידור התפילה ואמי שרה לי שיר בעברית השיר היחיד שהכירה ולמדה אותו בתנועת הנוער הציונית בבוקרשט. "וכל עוד קיים בעולם ארץ ישראל רק ארץ ארץ ישראל". היא נהגה לשיר לי שיר עצוב על עגלה רתומה לסוס ומישהו שמגיע בליל חורף מושלג הביתה.

בנעוריי למדתי בבתי ספר דתיים בעברית ברעננה ובפתח תקווה. חבריי היו ילדי המקום, מכיוון שהבתים היו בעלי שטח מצומצם נהגנו הילדים לשחק בחוץ ושיחקנו מחבואים, תופסת, קלאס, חמש אבנים, שני מחנות, כדור ועוד…

חברות בתנועת נוער נמנעה ממני מכיוון שהורי חששו שאחזור הביתה לבד בלילות. אבל הרשו לי לצאת לטיולים מטעם בית הספר.

אני זוכרת את מבצע סיני בשנת – 1956, מלחמה שהייתה בינינו לבין המצרים על גדות תעלת סואץ. הדוד שלי נלחם במלחמה [אח של אמא שלי] והייתי מאוד גאה, הוא הביא משם שקיות תה שהיה כתוב עליהן בערבית.

לא התגייסתי לצבא. היה לי פטור כי הייתי דתייה ולנערות דתיות נתנו פטור. עם סיום לימודי התיכוניים ניסיתי להתקבל לרפואה אך לא התקבלתי. היו כ- 40 מקומות ל-1000 מועמדים. פניתי למשפטים ובשנה ראשונה של לימודיי נפטרה אחותי היחידה זיוה ממחלת סרטן הדם והיא בת 14 שנים בלבד.

בזמן השבעה על מותה הופיע בעיתון מאמר אודות מחקר על סרטן הדם. עזבתי את לימודי המשפטים ופניתי ללימודי מיקרוביולוגיה במטרה לעסוק במחקר לריפוי סרטן הדם. בסיום הדוקטורט באימונולוגיה [תורת החיסון] במכון וייצמן ברחובות נמנע ממני להמשיך לפוסטדוקטורט ניצלתי עובדה זו כדי להשלים את חלומי וללמוד רפואה בגיל 38.

בעלי ואנוכי נפגשנו באוניברסיטת בר אילן בעלי למד מתמטיקה ואני למדתי מיקרוביולוגיה, הקשר ביננו נוצר כשנעזרתי בבעלי בהכנות למבחן במתמטיקה. התחתנו ב- 1970 בפתח תקוה, אני זוכרת שהגישו רבע עוף ובורקס והייתה חתונה מאוד שמחה. כזוג צעיר  התגוררנו בפתח תקווה. אני עבדתי כמורה לגיאולוגיה וכימיה, ובעלי היה סטודנט למתמטיקה ומחשבים, ועבד בחברת מחשבים. בהמשך נולדו שלושת הבנות: זיווה-1971 נועה-1973 שירה-1974 וב-1988 נולד בן הזקונים מתן.

בשנת 1973 הייתה מלחמת יום הכיפורים ובעלי נלחם בה בסיני ונעדר מן הבית לכמה חודשים. בהמשך חזרתי ללמוד לתואר שני במיקרוביולוגיה בבר אילן. עם סיום התואר השני עברנו לרחובות והמשכתי לתואר שלישי במונולוגיה במכון וייצמן למדע. אני ובעלי מאוד אוהבים לטייל תמיד טילנו טיולים משפחתיים עם הילדים בחברה להגנת הטבע.

בעלי ואני הרבינו גם בטיולים בחו"ל. עם סיום הדוקטורט במכון וייצמן בעלי הקים חברת מחשבים ולכן לא יכולתי לצאת לפוסט דוקטרט בארצות הברית. פניתי להשלמת רפואה והתחלתי לעבוד כרופאת משפחה עד היציאה לגימלאות. במהלך עבודתי כרופאה עסקתי בתחביב הכתיבה ופרסמתי עד היום 10 ספרים 8 ספרי שירה ספר ילדים ורומן אוטוביוגרפי.

הזוית האישית

דבורה כץ:  לשמחתי הרבה בגימלאות אני פנויה לחמשת נכדיי ונהנית מחברתם.