מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במולדובה במשפחה שמעוד אהבו אותי, המשפחה של אבא הייתה קשורה לקבוצת אנשים שתרמו כסף לקק"ל, ישראל היתה חלום שלהם. אבא שלי עבד בחנות, ואימא הייתה תופרת. במשפחה היינו 3 ילדים שני אחיי הגדולים ואני. ההורים שלי מאוד רצו בת ולכן הייתי הכי מפונקת במשפחה. קראו לי פולינה כי לאבי הייתה אחות שנהרגה במלחמת עולם השנייה, וקראו לה פייסי (באידיש).

הייתי ילדה מאוד אחראית, והלימודים היו חשובים לי. לכל מי שהיה צריך עזרה הייתי עוזרת, בגלל זה כולם התייחסו אלי בכבוד. היו לי הרבה חברים, בקיץ רכבנו על אופניים ובחורף גלשנו על מזחלת.

החלום שלי היה ללמוד רפואה, אבל בסוף שנות 60 היה בלתי אפשרי להתקבל לאוניברסיטה למקצוע רפואה, לכן בחרתי במתמטיקה כי ראיתי בה בסיס של מקצועות ראליות. גמרתי את האוניברסיטה טוב מאוד.

בתחילת שנות ה-70, כשהתחילה העלייה לארץ (ישראל) כבר סיימתי אוניברסיטה, ואחרי חתונה עברנו עם בעלי לגור באורל (אורל זה ברוסיה, גבול בין אירופה לאסיה).

הורי לא רצו לעלות לארץ ישראל בלעדי. אנחנו עם בעלי היינו מסודרים שם, עבדנו בעבודות טובות מאוד, הייתה לנו דירה וחיי תרבות. ניהלנו אורח חיים ברמה גבוהה. בעלי עבד כמהנדס הוא היה מנהל מחלקה במפעל מאוד גדול, אני עבדתי כמתמטיקאית. ילדינו למדו בביה"ס והיו בחוגים לפי התעניינותם וכל זה היה בחינם! הם היו הולכים לתיאטרון בובות, דרמה, אופרה ובלט.

חגגנו את כל החגים כולל את החגים שלנו, רק כשרות לא שמרנו. באזור שלנו התייחסו יפה ליהודים, היחס לא היה תליו בדבר. כמה פעמיים בשנה ראינו הצגות באידיש וגם עוזי חיטמן היה אצלנו עם קונצרט.

בסוף שנות ה-70 עלה לארץ אחי הבחור עם משפחתו (ממולדובה). בחלומות שלי ראיתי שניפגש. בסוף שנות ה-80 המצב ברוסיה השתנה באופן דרמטי וקיבלנו החלטה שבשביל עתידנו ועתיד ילדינו צריכים לעלות לארץ. עלינו לארץ ב 2.2.1991 בזמן "מלחמת המפרץ" יחד עם זה היה חג ט"ו בשבט.

את האזעקה הראשונה שמענו בשדה התעופה, אבל חשבנו שזה לא אמיתי, אולי בגלל עייפות או מאיזה שאי סיבה אחרת אבל לא פחדנו באותו יום ולא בימים אחרים בזמן המלחמה.

עברו 29 שנים סיימתי את כל הקורסים, עשיתי המון השתלמויות. 25 שנים עבדתי בביה"ס כמורה למתמטיקה (וותק הכללי 46 שנים), שנתיים שאני בפנסיה.

ההתחלה הייתה מאוד קשה אני ובעלי למדנו באולפן, בני למד ועבד בקיבוץ, בתי למדה עברית, ושאר מקצועות בביה"ס, אמי הייתה בפנסיה. מצב כלכלי היה לא פשוט ובעלי עזב את הלימודים והלך לעבוד. לא היה סיכוי למצוא עבודה במקצוע. אני עבדתי במקומות שונים, כולל עם ילדים מאתיופיה.

אנחנו עלינו לארץ עם מנטליות אחרת והרבה דברים קיבלנו גם בזווית ראייה אחרת. הילדים רצו ללכת לחוגים כמו שהיה קודם אבל הרבה דברים לא יכולנו לתת להם. ועד עכשיו אני מצטערת על כך. עברו שנים עד שילדינו חזרו לעניינים שלהם.

פה ילדינו למדו, בחרו מקצועות, הקימו משפחות, נולדו הנכדים שלנו, בשנים האלו היו הרבה – והרבה דברים חיוביים. החיים הם כמו אתגר אבל כל יום הוא מיוחד במינו.

העבודה עם ילדים בביה"ס שינתה את המנטליות שלי, ועל הרבה דברים התחלתי להיסתכל מזווית ראייה של ילדים. עברו שנים ולפעמיים הרגשתי כמו אמא או סבתא של הילדים האלו.

אף יום אחד בחיי בארץ לא הרגשתי שזאת הייתה טעות, רק דבר אחד חבל לי שאבא שלי נפטר לפני שעלינו לארץ.

בשנה ראשונה אחרי העלייה!

הזוית האישית

דורי: אהבתי לשמוע סיפורים של סבתא, נהניתי לגלות פרטים חדשים מהעבר שלה, היה לי מאוד כיף לעבור איתה את התכנית