מאגר סיפורי מורשת

מוצא משפחתי

לסבא מצד אבי היה בית-דפוס וחנות ספרים.

ההורים של אימי נולדו  וחיו בעיר  בוטושני  שברומניה.

 הוריי

הוריי נולדו בעיר בוטושני שבצפון רומניה. הייתה להם משפחה גדולה: לאמי היו 5 אחיות ולאבי 5 אחיות ואחים. ב-1925 התחתנו ההורים שלי בבוטושני, וכעבור שנתיים עברו לבוקרשט.

לאבא שלי  היה בית-דפוס,  ואימי הייתה עקרת-בית .

   קורות חיי  וזיכרונות ילדותי

נולדתי ב- 8.5.1931 בבוקרשט ,עיר הבירה של רומניה.

 -הייתי בן 8 כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה.

–  ב- 8.5.1944  הייתה מסיבת בר-המצווה שלי. באותה תקופה רומניה הצטרפה לגרמניה הנאצית, ולכן היהודים סבלו. אז היו כ- 800.000 יהודים ברומניה: מחציתם הושמדו. בבוקרשט היהודים סבלו יחסית פחות, משום שהצליחו לגייס כספים ולרכוש את  עזרתם של  כמה קובעי מדיניות .

כאשר חגגנו את בר-המצווה שלי, היו הפצצות בבוקרשט. בחלק מהאירוע התחילו  הפצצות, וכולנו נאלצנו לברוח למקלטים.

גרנו במרכז בוקרשט יחד עם ההורים של אימי. לי היה אח גדול יותר, כך שהיינו 4 ,סבא וסבתא ,כלומר -6 אנשים בדירה בת 4 חדרים.

בחצר הגדולה של הבית גרו עוד כמה משפחות יהודיות ,והיינו חברים עם הילדים בגילנו. לא רחוק מאתנו  גם גרו מספר ילדים שלמדו איתי באותו בית ספר ואחר כך באוניברסיטה.

בבית הזה גרתי עד גיל 23 וחצי, כאשר התחתנתי.

למדתי בבית-ספר יהודי, שהיה קרוב לביתנו בשכונה בבוקרשט בה חיו הרבה יהודים. אחרי מספר שנים עברנו לבית אחר, לא רחוק מהקודם.

ב-1941 עברנו תקופה קשה של מאורעות נגד היהודים. הרבה יהודים נהרגו אז, וגם החנויות שלהם נהרסו ונשדדו.  אבי נתפס ע"י  פשיסטים רומנים שהיכו אותו קשה: הוא שכב חודש במיטה, אבל היינו מאושרים שהוא נשאר בחיים.

המשכתי ללמוד בבית-ספר תיכון ליהודים במשך 7 שנים, ואז סגרו את כל בתי הספר המיוחדים ליהודים. לכן את השנה השמינית עשיתי  בבית-ספר כללי (של כולם).

 המשפחה שלי, בחלקה הגדול , לא הייתה דתייה אבל מסורתית. סבא וסבתא מטעם אימי היו דתיים אבל לא חרדים.

הוריי שמרו ברומניה על כל החגים. היו להם מקומות קבועים בבית-הכנסת (שעבורם היו משלמים).

בכל שבת בערב כל המשפחה הגדולה  הייתה נאספת אצל הוריי , סבתא וסבא.

 היינו אוכלים את כל המאכלים שהיהודים אכלו – כמו ,גפילטע פיש ועוד… כמובן שגם אכלנו מאכלים רומנים כמו ממליגה ועוד…

   אני ורעייתי 

פגשתי את רעייתי  לעתיד- סימונה, במקרה…  טיילתי עם חבר , ופתאום פגשנו בחורה שהייתה עם חברה שלה. זה היה ב-1925: מאז אנחנו ביחד.

ב-1954  התחתנו , ובקרוב נחגוג 60 שנות נישואים. התחתנו בעירייה, ואח"כ קיימנו גם חתונה יהודית עם רב (הכתובה קיימת ושמורה עדיין אצלנו). החתונה עם הרב הייתה חשאית, משום שהיה אסור במשטר קומוניסטי לקיים אותה.

 

 עלינו לארץ, אני, רעייתי ובני הבכור ב-19 בינואר 1961, כאשר גילי היה פחות מ-30.  יחד אתנו עלו גם הוריי.

הלכתי ללמוד עברית. למדתי 6 חודשים, ולאחר זמן קצר התחלתי לעבוד בתחום העבודה הקהילתית.

 -רעייתי התחילה מיד לעבוד, היות והיה לה מקצוע שהייתה יכולה להסתדר בו ללא ידיעה טובה של עברית, שרטטת טכנית.

גרנו שנה וחצי  במעון אקדמאים בפרדס-רובין, ומאז 1968 אנו גרים ברמת-גן.

יש לנו שני בנים: ירון ומוטי, ו-5 נכדים (נכון לכתיבת הדברים): גל, מאיה, נעמה, עידו ומיכל.

 מאז עליתי ארצה עבדתי בתחום העבודה הקהילתית.  עברתי את כל התפקידים: החל מעבודה ישירה  עם אנשים בשכונות ועד לניהול המחלקה לעבודה קהילתית בחברת  שיכון "עמידר".

 – לימדתי גם אזרחות וגם  קורס לפילוסופיה בבתי-ספר  תיכוניים,  ולימדתי בבתי ספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת בר-אילן.

-כמו-כן נשלחתי על ידי משרד החוץ לאפריקה, למדינת טוגו, כמומחה לעבודה סוציאלית וקהילתית. זה היה ב 1965-1966.

-כעבור מספר שנים התקבלתי  לאו"ם , במכרז בו השתתפו 8 אנשים, כיועץ  לעבודה סוציאלית וקהילתית . שהינו במאלי שנה, 1971-1972.

סימונה, רעייתי, למדה להיות אחות, אבל כאשר  העבירו אותם לבתי-חולים והיא ראתה את הסבל של הילדים- הבינה  שזה לא עבורה.  לפיכך למדה שירטוט טכני, ועבדה כל החיים בתחום זה במשרדים  של מהנדסים, שתכננו הקמת בניינים  שונים.

-היא גם  ציירת חובבת: ציירה הרבה תמונות והיו לה גם  שתי תערוכות: ב"בית ציוני אמריקה"  וגם ב"יד-לבנים" ברמת-גן.

אני מתעסק הרבה במחשב: כתבתי הרבה זיכרונות, תרגמתי לעברית  אמרות משפות שונות המוכרות לי, והעברתי  למחשב אלפי תמונות שיש לנו וגם של הורינו.

אני גם עוקב יום-יום באינטרנט אחרי אירועים אקטואליים ונושאים שמעניינים אותי.

את קורות חיי הארוכים  כתבתי עם אחת הנכדות האהובות, מאיה, מבית-הספר "צוקים".  מאיה עזרה לי לכתוב בקצרה ובנעימים.

אני תקווה שכל נכדיי האהובים  יקראו זאת באחד הימים, ויידעו קצת על סבתא  וסבא האוהבים, ויזכרו אותם לעולמים.

ועוד מילה למורות ולמתכננים, שדאגו לכל בפרטי פרטים:  המשיכו ופתחו את התכנית  כי היא ברוכה וחיונית.