מאגר סיפורי מורשת

בפרוץ  המלחמה, משפחתה של סבתי חששו שהגרמנים ינצחו ולכן החליטו לברוח אל המערות שנמצאות בהרים, שם אמא של סבתא שלי קיבלה צירים חזקים, כל שאר משפחתה הייתה בלחץ עצום (שלא יגלו אותם) כולם חשבו שזה לא הרגע המתאים ללידה של תינוקת מפני מספר דברים: הם ברחו  והם חששו שימצאו אותם בגלל הבכי של התינוקת (סבתא שלי) במערות שבהרים לא הייתה מילדת כדי לעזור לאמא של סבתא שלי להוליד אותה או אפילו רק להרגיע אותה.

לאחר לידה קשה אך מוצלחת חזרו הביתה לזמן מה (כי העניינים נרגעו) ואז סבתא שלי ראתה את הכול, את כל מה שיש להם- לא היה לה קשה לגדול או להשתלב בחברה מכיוון שעוד לפני פרוץ המלחמה וגם לאחר הלידה היה למשפחתה הכול (בית טוב, משפחה גדולה ואוהבת, המון חברים וחברות). בטריפולי לסבתא שלי היה בית גדול ויפה, היא גרה עם משפחתה, סבא שלה ושאר אחיו. לסבתא שלי הייתה משפחה גדולה מאושרת ומעושרת הכוללת: שבעה אחים ואחיות  וזוג הורים, בקיצור: משפחה גדולה מאוד! 

בשנת  1948 נסעו  כל משפחתה מטריפולי למלטה (סבתי עדיין לא ידעה על העלייה).סבתי ומשפחתה שהו במלטה כיממה אחת בלבד!, ולאחר מכן האוניה המשיכה עימם לאיטליה. משפחתה של סבתי שהו באיטליה כשנה שלמה! (ונהנו שם), לאחר מכן עלו לרומא (תחת חסות הג'וינט), ושם גרו עם עוד אנשים, אומנם היה להם קשה כי היה להם צפוף אך זה היה שווה את זה היות ומתנדבים  מישראל לקחו אותם למוסד דתי אשר הם למדו קרוא וכתוב (רק שם סיפרו לסבתי שהם עולים לישראל).לאחר ששמע זאת היא התרגשה מאוד אך חשה מעט עצב וגעגוע רב לטריפולי. באיטליה היו דברים שהיא לא יכלה לשכוח-

סבתא מספרת על בני מש פחתה: על פינו (אחד מאחיה) שעבר כמה ניתוחים. הוא נולד עם רגליים עקומות. למזלו הניתוחים הצליחו מאוד! דבר שגרם לסבתא שלי שמחה רבה ! על אחותה, מרים (אחותה), יש סיפור שהיא ועוד המוני בנות מהמוסד חלו במחלת הגזזת (מחלת עור, הנגרמת על ידי פטריות העלולות  לגרום לעוד מחלות. המחלה עלולה להתפשט על כל שטח העור, קרקפת, שיער, הגוף, כפות רגליים ולעתים רחוקות בציפורנים. הסימנים העיקריים של המחלה הם הופעת כתמים אדומים, גירוד, פגיעה בשיער…. (אם אתם רוצים לדעת עוד על מחלה זו קראו באינטרנט).

 כאשר הרופאים גילו בוודאות שזו מחלת הגזזת, הן היו צריכות וזקוקות לעבור טיפולים בהקרנות ,גילוחי ראש,  משחות בראש וכול זה במשך כשבועיים שלמים! (היו להם בחילות, הקאות, חוסר תאבון ועוד… )  אך כמובן שהם החלימו מן המחלה הנוראית הזו!

במהלך התיעוד והמפגשים עם סבתא, סבתי הראתה לי תמונות שלה בתור ילדה, לפני המסע,  באמצע המסע ובסוף המסע. שאלתי אותה אם יש לה תמונות עם חברות שלה ? היא הראתה לי 10 תמונות ופתאום עלה לי חיוך על הפנים.

אני מקווה שנהניתם לקרוא ותמיד תזכרו שגם העבר מאוד חשוב!