מאגר סיפורי מורשת

ב- 1933 עלו לארץ הוריי, יצחק חולי וחנה נחום, בני ה-18, עם קבוצת צעירים מסלוניקי שביוון, אחרי שהיו פעילים בצופים ועברו שם "הכשרה" לחיי עבודה וחקלאות.

הקיבוץ היה בית ברחוב סוקולוב, שם שוכנו הצעירים והועסקו כפועלים בפרדסי הסביבה.

תנאי העבודה היו קשים, (רוב הפרדסנים והאיכרים במגדיאל העדיפו להעסיק פועלים ערביים ששכרם היה כמחצית משכר החלוצים היהודים).

הוריי וחבריהם עסקו בקטיף ובגיזום, בייצור ארגזים, בחפירת גומות-"צלחות" להשקייה ובאריזת הפרי. כשעבדו, נאסר עליהם לדבר, והעבודה לא תמיד הייתה מצויה.

ההסתגלות לא הייתה קלה. היו ימים שמזונם היחיד היה לחם ותפוזים, רק כשהגיע מישהו מיוון, והביא מעט כסף ומטעמים מהבית, כולם היו נהנים. שכנות טובה ועזרה הדדית היו נקודות האור בחייהם.

הוריי נישאו במרפסת ביתם עם קומץ חברים ושכנים.

אמי-תופרת במקצועה, תפרה לעצמה שמלת כלה, את ההינומה תפרה מכילה של מיטת תינוק ששאלה משכנתה. זר הפרחים היה פרחי הרדוף מהסביבה, ואבי השיג חליפה לאירוע- וכך שניהם נראו יפים.

למחרת החתונה חזרו לעבודתם בפרדס.

כשנה לאחר החתונה נולדה בתם הבכורה, פאולה, ואני שרה, נולדתי בשנת 1943.

שנתיים לאחר מכן נולד אחי אברהם ושנים אחריו ,יעקב.

(לצערנו, לנו לא היו סבים וסבתות. הם כמו רוב בני המשפחה בסלוניקי נספו בשואה, ולכן הקפידו הוריי לקרוא לכולנו על שם הוריהם).

החיים ב"בית הישן"

אמי ניסתה למצוא עבודה בתפירה בבית, בעוד אבי עדיין עבד כפועל בפרדס.

גרנו בבית לו שני חדרים ומטבח, והשירותים היו משותפים לנו ולשכנינו בחצר.

לא היה חשמל, וכדי להתקלח הייתה אמי מרתיחה מים בדוד הכביסה מעל ה"פרימוס" ורוחצת אותנו בגיגית. בערב התאורה הייתה עששית-נפט.

במשך היום שיחקו כל ילדי השכונה בכרם שממול.

אבי עבר לעבוד כפועל בניין.

אני זוכרת במיוחד את השבתות בהן הלכנו למרכז העיר, שם נפגשו החברים בקפה "זומר", חצר מוקפת בעצי אורן. היו שם פטפון, שולחנות וספסלים וכיבוד קל. ההורים רקדו טנגו, ואנחנו הילדים השתובבנו וליקקנו גלידה נהדרת.

ב-1951, עברנו לביתנו החדש בשכונת גיל עמל החדשה, שנבנתה על אחד הכפרים הערביים שננטשו. הבית כלל שני חדרים, מטבח ושירותים, והיה חשמל! היינו שש נפשות והצפיפות הייתה גדולה.

היה דונם אדמה מסביב לבית, 20 תרנגולות ושתילי עצים לנטיעה.

אבי עבר לעבוד כאגודה שיתופית ה"צרכניה".

רוב זמננו בילינו בחוץ. לא היה עדיין כביש ושיחקנו מחניים באמצע הרחוב. בקיץ נסענו לים ובחורף הלכנו לשדות לקטוף נרקיסים וכלניות (אז אלו לא היו פרחים מוגנים).

למדנו בבית-הספר העממי  שנפתח בשכונה, ובתיכון בעיר כפר-סבא.

שירתי שנתיים בצבא כאלחוטנית בחיל-הקשר.

 אנחנו הילדים שיחקנו יחד, וכך הכרתי את החבר שלי, מי שהפך לבן-זוגי לחיים, סבא יואל.

הנישואים והנסיעה לארה"ב עם סיום לימודיו בטכניון, נישאנו יואל ואני, והפלגנו לארה"ב. שם סיים יואל את לימודי הדוקטורט, ואני עבדתי כמעצבת אופנה.

בניו-יורק נולדה בתנו הבכורה עירית, ובבוסטון –שירה.

אחרי 11 שנים בארה"ב שבנו לארץ, והשתקענו בנס-ציונה.

עירית – גרה עם משפחתה בשוהם.  שירה–  בקונטיקט עם בעלה ושלושת ילדיהם.

במשך שנים ציירתי, והתקבלתי כחברה בארגון הציירים והפסלים. לאחרונה התחלתי לצייר על גבי פורצלן.

יש לנו גינת נוי וגינת ירקות אורגניים, שאנו נהנים לטפח.

 הרהורים: אז והיום

-לפעמים אני מהרהרת בהוריי שהגיעו ארצה חסרי כל, זוג בודד ללא ניסיון, אמצעים או תמיכה, וגידלו ופרנסו ארבעה ילדים.

היום משפחתנו מונה כארבעים נפש, וכולנו קשורים בקשרים הדוקים. כמו עץ שניטע כאן ושלח שורשים, ענפים ואף פירות מתוקים, כך נכדינו האהובים: תומר, ליאור, רוני, אוריין, אריאל ושי .

–לא אוכל לסיים מבלי להזכיר את אחותי האהובה פאולה, שהייתה חלק כה משמעותי בחיי. היא ודרור בנה נפטרו  ממחלת הסרטן בגיל צעיר , ולמרות זאת -גם היום חיים איתנו השמחה וחוש ההומור הנפלא שלהם.

ולסיום:

תודה רבה לבעלי יואל על העזרה והסבלנות, ותודה מיוחדת לנכדי האהוב תומר על העזרה, העבודה הנפלאה והזמן שבילינו ביחד?