מאגר סיפורי מורשת

סבא אפרים נולד בעיראק בעיר בגדד בשנת 1944. הוא עלה לארץ בגיל 6 עם הוריו שרה וראובן ועם 3 אחיו: דוד, שושנה ושאול. העלייה לארץ זכורה לסבא כחווייה מאוד עוצמתית. מדינת ישראל דאגה להביא את העולים במטוסים, שבאותה עת היו דבר נדיר. לכן הוא זוכר את עצמו מביט בהשתאות במטוס בשדה התעופה בבגדד.

לאחר העלייה לארץ הם חיו במעברה והתגוררו באוהל עם עוד שתי משפחות. החיים במעברה לא היו פשוטים, הדוחק והצפיפות היו קשים. המשפחה נאלצה לגור עם משפחה נוספת באוהל קטן עם שתי מיטות בלבד וכל הילדים ישנו יחד. למרות הקשיים, המשפחה שמחה להיות יחד ועל כך שהצליחה לעלות לארץ בבטחה.

בחלוף מספר שנים, עברו סבא ומשפחתו להתגורר בעיר פתח תקווה, בדירה קטנה בת שני חדרים ברחוב סלנט. הוריו של סבא שלי היו אנשים מסורתיים מאוד וכיבוד הורים היה ערך עליון בחיי המשפחה. אמו של סבא היתה אישה נבונה וחכמה שעסקה במלאכת יד, תפרה וסרגה. לאביו היתה בעיראק חנות לממכר שטיחים, אך בארץ התקשה במציאת פרנסה.

בשל קשיים כלכליים, נאלצו סבא ואחיו לצאת לעבודה ולעזור להורים בכלכלת הבית. סבא עבד בעיקר בעבודות מזדמנות, כשעיקר הנטל נפל על אחיו הגדולים. דוד האח הבכור יצא לעבוד בגיל 14. הוא היה לומד בערבים מותש וסחוט מעבודות היום. בזכות הנחישות הגדולה, במשך הזמן הוא המשיך ללימודי משפטים. אחותו הגדולה שושנה התחתנה כבר בגיל 18. באותה תקופה ההורים היו יותר שמרנים והילדים התחתנו בגיל צעיר מהנהוג היום. לדוגמה זכור לסבא סיפור על קרוב משפחה שהיה מנהל בית ספר והתאהב במורה לאמנות, אבל ההורים שלו התנגדו לקשר ביניהם כיוון שהיא רכבה על 'סוס מברזל' (כך הם הגדירו אופניים) מה שהיה נחשב לזול. דרכו של האח הצעיר שאול היתה כבר קלה יותר, הוא זכה לסיים את לימודי התיכון ולהמשיך כעתודאי בצבא וברבות הימים הפך לדוקטור למיקרוביולוגיה.

בגיל 16 סבא עבר להתגורר בפנימייה צבאית של חיל האוויר. לכן היה פוגש את משפחתו בעיקר בחגים ובסופי שבוע. כדי להסתגל לארץ, אימא של סבא למדה באולפן עברית ועסקה בעבודות הבית. אבא שלו, שהיה אדם מאמין, התפלל בעברית למרות שלא ידע לדבר את השפה. האחים שמרו על קשר טוב, למרות המגבלות של הבדלי הגיל והמרחק. עם השנים התחזקו הקשרים ביניהם והיום הם נפגשים הרבה, מטיילים יחד ומנצלים את הזמן הפנוי בתקופת הפנסיה יחד.

כשהיה בן 24 חזר לפתח תקווה ועבד כמדריך בקן "הנוער העובד והלומד" בנווה עוז. סבא אפרים היה מנהל הקן וסבתא נעמי הגיעה כמדריכה צעירה. למרות שהיא אמורה היתה להגיע בתחילת השבוע, היא איחרה קצת והגיעה רק אחרי שבוע. בדיעבד הסתבר שזו לא היתה הפעם האחרונה שסבתא איחרה…

בכל מקרה, הם הכירו אחד את השני והתאהבו. הם יצאו שלוש שנים, נפרדו וחזרו שוב אחד לזרועות השני. באותה תקופה, סבא אפרים גר עם משפחתו בשיכון של רמת ורבר בפתח תקווה וסבתא נעמי גרה בקומונה של הנוער העובד בפתח תקווה. גם לאחר שסבא עזב את תנועת הנוער, סבתא נעמי עדיין המשיכה להתגורר בקומונה. מאחר וסבא וסבתא הכירו בסוף שנות ה- 60,  גילויי אהבה בציבור כבר היו מקובלים, אך במסגרת המשפחתית היה נהוג לשמור על צניעות ולכבד את ההורים.

סבתא שלי נעמי, מגיעה ממשפחה בת 5 אחים: אהובה, עזרא, נעמי, סמדר ומנחם. גם היא היתה חלק מהעלייה מעיראק. בתחילה שוכנה עם משפחתה במעברה על הר הקסטל, למרגלות ירושלים ומאוחר יותר עברו לשכונת כפר שלם שבתל אביב. אביה יצחק (סבא רבא שלי) היה חייט ואיש של נתינה. כשעלה לארץ היה לו מעט מאוד, אבל הוא תמיד עזר לאנשים שסביבו, כך לדוגמה נהג להזמין אורחים לארוחות שישי, על אף שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. סבתא מספרת שגם אימא שלה נזימה (סבתא רבתא שלי) נהגה לבשל ולחלק את המזון לנזקקים במעברה. היא הגיעה ממשפחה משכילה של בוגרי אוניברסיטאות בעירק, ולימים כתב אחיה את המילון הערבי-עברי הראשון שהודפס בישראל.

למרות שההורים של סבא גרו בפתח תקווה, עם הזמן התברר שהורים שלהם הכירו אחד את השני עוד כשהיו בעיראק. לאחר 3 שנות היכרות, כשסבא היה בן 25, התחתנו סבא וסבתא. באותה תקופה עבד סבא ב"אל על", בתחילה כטכנאי מטוסים ומאוחר יותר כמדריך מערכות מטוסים. הוא עבד שם כמעט 40 שנה ופרש בשנת 2001. סבתא נעמי גננת מזה כ- 40 שנה, עדיין מפעילה גן פרטי. במהלך עבודתה כתבה 10 ספרי ילדים ועוד 25 חוברות עבודה לילדים, היא היתה מספרת סיפורים בספריות העירוניות בפתח תקווה. כמו כן, היתה חברה באגודת הקוסמים מספר שנים וכיום היא צלמת חובבת.

סבא אפרים השתתף ב-4 מלחמות. הקשה שבהם היתה מלחמת יום כיפור, במהלכה שירת סבא כמילואימניק בסיני למשך חצי שנה. הוא שירת בגדוד שהקים את הגשרים על תעלת סואץ. באותו זמן סבתא הייתה בהריון וילדה את שי בנם הראשון כשסבא היה במילואים, לכן לא זכה להיות לצידה בלידה. מלחמה נוספת שזכורה לו במיוחד היא מלחמת לבנון הראשונה, בה הוא ישב בקו הראשון והגיע עד בירות.

לסבא וסבתא נולדו 4 ילדים, שהביאו לעולם 8 נכדים. שי הבכור בן 45 מהנדס חשמל ואלקטרוניקה, אך עוסק בעיקר בחקלאות. אני מאוד נהנה לבלות בחברתו ואף לוקח חלק בחוג כדורעף חופים שהוא מעביר. לשי בת זוג בשם טל ו- 2 ילדים קטנים, גור בן 4 וגיא שבקרוב חוגגת יומולדת ראשון. אבא שלי שחר נולד שני בשעות הבוקר, הוא זכור לסבא כילד חייכן ושובב. הוא ושי היו חברים טובים ובילו שעות רבות יחד בילדותם. אבא הכיר את אימא יעל בשנת 2000 במסגרת עבודתם באל-על. הם הקימו משפחה חמה ואוהבת. אבא עובד כאנליסט בבנק לאומי ואמא כמנתחת מערכות באל-על. אני איתי, נולדתי ראשון בשנת 2006. המשפחה מספרת שכולם מאוד חיכו לבואי, כיוון שהייתי הנכד הראשון. אחי האמצעי עמית בן 6 וחצי, התחיל השנה בית ספר יסודי ואחותי הקטנה בר, הבת הראשונה במשפחה, כבר בת 5. השלישי שנולד היה דוד שלי נמרוד, הוא נשוי למיטל ולהם 2 ילדים מתוקים נדב בן 4 ומאיה שחגגה לא מזמן שנה. דרור הבן הצעיר התחתן לפני כשנה וחצי עם איריס רבקה וגר עם משפחתו ואודליה בתו הקטנה בחריש. כמעט כל המשפחה האורגנית חיה בפתח תקווה, נפגשת הרבה ונהנית מיחסים חמים ואוהבים.

הזוית האישית

הנכד איתי: אני נהניתי מאוד לדבר עם סבא שלי על העבר שלו ועל הדברים שהוא עבר בזמן עלייתו ארצה. סבא שלי מאוד קשור לאחים שלו והסיפורים שסיפר היו בשיתוף חוויותיהם האישיות שלו ושל אחיו שהיו גדולים ממנו. היום סבא ואני מאוד קרובים, אנחנו הולכים למשחקי כדורגל יחד ומאוד חשוב לי הקשר הטוב איתו. סבא מאד התרגש לספר לי על עברו ומשפחתו. אני מאחל לסבא בריאות רבה ולשנינו שנמשיך לעשות דברים כיפיים ביחד, לצחוק על דברים ולשתף אחד את השני בחוויות.