מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 10.4.1955 בדבדו שבמרוקו.

דבדו גובלת עם מרוקו, אלג’יר – בצפון מזרח מרוקו, ממוקמת בצדו של הרכס הרי האטלס. היהודים שהגיע לדבדו הגיעו מספרד עם גירוש היהודים.

בדברו התיישבו בעיקר כהנים רבנים ומשוררים. אני למדתי בבית ספר קטן מאוד שבו למדנו בשפה העברית וכתבנו בכתב תנ"ך רשי". סבי היה מורה במרוקו והוא לימד שם שנים רבות, שני אחי הגדולים שלמדו במקנס למדו גם בעברית וגם בצרפתית. אני למדתי שירה ספרות ולשון. היו לנו משחקי ילדות כמו: חמש אבנים, גומי, מחבואים וכו'.

היהודים בדבדו חיו בצד המוסלמים. הייתה הרמוניה, אך מדי פעם התחוללו פרעות. המלך חסן השני שמר מאוד על היהודים, היה לו אינטרס לשמור על היהודים כי הם עבדו  בחצר המלך ועשו עבודות כמו: רופאים סוחרים וכולי.

האנשים במרוקו עסקו בעיקר במסחר ובאומנות: ארגו שטיחים, תפרו בגדים, יצרו נעליים וכו'. האומנות הייתה מאוד חשובה וזה התבטא ביצירות יפות ומעניינות, ריקוע בנחושת פסיפס כדרות וגילוף בעץ. כשמטיילים ברחבי מרוקו ניתן לראות בתים וחצרות מעותרים בפסיפס ובציורים יפים.

אריגת בנול

אמי הייתה תופרת בגדים במרוקו ובישראל, היא תפרה בעיקר תחפושות לילדים אשר היו מרהיבים ביופיים. אמי ארגה שטיחים בנול ועד היום אנו משמרים אותם. בשנת 1964 החיים במרוקו היו קשים מבחינה כלכלית והמוסלמים התחילו להציק ליהודים ולשלול מהם את הפרנסה. בעקבות זאת החלטנו לעלות לארץ.

סיפור העלייה 1964

משנת 1961 עד שנת 1964 היה מבצע להעלאת יהודי מרוקו לישראל. במסגרת מבצע זה עלו לישראל כ- 80 אלף יהודים, אנחנו היינו חלק מהם. מבצע זה התבצע מתוך הסכם חשאי עם חסן השני, מלך מרוקו באותה תקופה, שהסכים ליהודים לעזוב את מרוקו בתנאי שיעדם המוצהר אינו מרוקו.

אני זוכרת את היום בו אמי קראה לנו לחדר ואמרה לנו שאנחנו צריכים להתארגן כי אנחנו עוזבים את מרוקו. הייתי בת 9.  שמרנו על כך בסוד במשך כמה ימים נעלנו את השער המרכזי של הבתים קראנו לכולם (למשפחה שלי ולעוד שתי משפחות שחיו עם סבא וסבתא שלי) והתחלנו להתארגן ליציאה בשקט. כשסיימנו לאסוף מספר פריטים בשעה 00:00, באה משאית ונסענו לעיר פס, שם שהינו כשבוע. משם הפלגנו לצרפת שהינו שם כחודש במחנה, ולבסוף הפלגנו באנייה ועלינו לארץ ישראל.

ההפלגה לארץ

עלינו לארץ באנייה גדולה, ההפלגה הייתה קשה מאוד, הייתה צפיפות והאנייה הוצפה במים, הייתה זו חוויה קשה. הגענו לחיפה, קבלת הפנים הייתה קשה, הפרידו בין בני המשפחה שנלחמו לא להיפרד ובסוף העלו את כולם למשאיות בלי הסבר והסיעו אותנו למעלות.

החיים בארץ

אחרי שהכרתי את תחומי היצירה במרוקו ברצוני לציין תחומים שבני משפחתי התמצאו בהם מאוד. אחי היה סופר סת"ם. בנוסף, אחיי ניגנו בכלים שונים כמו פסנתר, אקורדיאון, גיטרה וכמו כן, שירה. אמי שרה בכל אירוע משפחתי ואחי ליוו אותה בנגינה.

אחי מושון, הוא מורה לנגינה ויש לו מספר מקהלות בארץ, אחת מהם של ילדים בעלי מוגבלויות. אני גאה להיות אחת מתוך משפחה של יוצרים ונגנים.

דיסק של שירים של אח שלי, משה ניר, בעטיפה ניתן לראות את דלת בתנו בדבדו. בנוסף כתוב את השם של אמא שלי, מחה, שפירושו שמחה.

https://youtu.be/uZLE0oMIQPA

אני למדתי בבית הספר במעלות הגעתי בסוף כיתה ג' ולאחר חודשיים העלו אותי לכיתה ד'.

ההתחלה הייתה קשה הצפיפות בבית. נתנו לנו בית קטן למשפחה גדולה. אני עדיין זוכרת את המשפטים שאמרה אמי שתמיד הייתה מאופקת ״נתגבר על הכל ונשמח שהגענו לארץ ישראל״ אמי המשיכה לעסוק בתפירה בארץ.

אבי יצא לעבוד בחברת סולל בונה שבנתה בתים. היה לו קשה להסתגל לעובדה שמישהו אחר ייתן לו פקודות כי במרוקו הוא היה עצמאי, הייתה לו סנדלריה.

אני למדתי במעלות מכיתה ג' עד כיתה ח' הלימודים לא היו קשים ומהר התחברתי לחברות חדשות שעד היום אנחנו בקשר. ברצוני לספר שבכיתה ח' נבחרתי לייצג את מעלות ונסעתי עם קבוצת תלמידים לבית הנשיא בירושלים. קיבלו אותנו בשמחה והוכחתי לעצמי שאני מסוגלת ויכולה לבצע כל דבר.

חברותיי שקיבלו אותי בזרועות פתוחות עזרו לי להתאקלם בחיי החברה. אחרי הצהריים שחקנו בחצרות במשחקי ילדות כי לא היה לנו מחשבים או טלוויזיה. שיחקנו בשבע דגים  חמור חדש, גולות ולפעמים פשוט דיברנו ברחוב. ביתי תמיד היה פתוח בפני חברותי שאהבו להתפנק עם אמי.

הלימודים ועבודתי

למדתי בתיכון נהריה ארבע שנים ולאחר מכן למדתי בסמינר למורים ולגננות בכפר הנוער.

משם המשכתי ללמוד בסמינר הקיבוצים אורנים עוד שנתיים, עבדתי כגננת לגיל חובה 30 שנה במצפים ובמושבים בסביבת מגורי במושב מעונה.

 בחתונתנו

כמו כן הדרכתי במרכזיה הפדגוגית בירכא את הגננות הדרוזיות. כעת אני בפנסיה יוצרת באומנות ומטיילת בעולם. אם לארבעה ילדים ושישה נכדים. אוהבת לשהות במחיצתם כל דקה ודקה.

Maja – Moshe nir משה ניר

ברצוני לסיים בשיר שכתבתי:

ילדים לנו ארבעה,

שאותם גידלנו בשמחה.

הם כל כך שונים,

בת ושלושה בנים.

שתמיד בה אנו גאים,

לשהות ולבלות במחיצתם,

אנו לא מוותרים.

שישה נכדים מקסימים,

שלוש בנות ושלושה בנים.

מקבלים מהם אהבה וחום,

בכל שעות היום.

הם גרים בתל אביב ובזכרון,

ולהם אנו מתגעגעים המון.

מארחים אותנו בביתנו במושם מעונה,

שזה בצפון המדינה.

מגדלים אנו תרנגולות,

נותנות לנו ביצים לבנות.

מי שבא לביתנו,

מתפעל מסביבתנו.

כך נמשיך כל חיינו,

לתת מעצמנו.

הזוית האישית

אסתר: ברצוני להנחיל את סיפור חיי וחיי משפחתי לדורות הבאים שילמדו מאין באנו, חשיבות השורשים.

איתמר: היה מרגש לשמוע את הסיפור של סבתא והיה לי כיף שסבתא באה לספר. בעתיד אספר את הסיפור של סבתי.

זיו: זה היה מעניין ומרגש, חשוב לי שהסיפור יעבור בכל הדורות ושיספרו אותו.