מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא אלי נולדתי בפרס בשנת 1946, עליתי לארץ בשנת 1956.

הסיפור מתחיל ביום כיפור (תאריך – 6.10.73).

אני חזן בבית כנסת על שם רחימי מרים בעיר יבנה. באמצע תפילת חזרה של מוסף יום כיפור מגיעים שליחים ומודיעים לנו שהמלחמה התחילה ואנחנו מגויסים למלחמה .מיד חזרתי הביתה ולקחתי איתי את הציוד האישי. אשתי שמה לי חצי אבטיח עם כיכר לחם היות וזה היה יום כיפור לא היה אוכל מוכן.  יצאנו לכיוון הבסיס על מנת להצטייד עם כיכר הלחם וחצי האבטיח פתחנו את הצום שישה חברי מהמילואים.

לאחר ההצטיידות עלינו לאוטובוסים לכיוון סיני וכשהגענו לייעד פיצלו את הגדוד. חלק מהגדוד עבר לצלוח את התעלה וחלק נשארנו לתגבור על המעוזים בסיני, אחרי שלושה ימים של המתנה בשטח שהמטוסים המצרים חגים מעלינו ומפציצים כל הזמן . למזלנו הרב הפצצות נופלות רחוק מאוד מהמקום בו אנו נמצאים.

ביום הרביעי למלחמה מודיעים לנו שכוח קומנדו מיצרי הוצנח ליד מוצב הדרומי בסיני שנקרא מוצב בודפסט.  קיבלנו הוראה לצאת ולהילחם איתם. והנה בהגיענו קרוב למקום, הסתבר לנו שהחיילים המצרים מחופרים היטב באדמה. הגישה למקום הייתה קשה מאוד כשמצד אחד של הכביש היה בוצני וכל מי שיורד מהכביש שוקע בבוץ ,מהצד השני של הכביש החיילים המצרים היו מחופרים. קיבלנו הוראה בקשר לחצות את הכביש ולהגיע למוצב. אנחנו נעים עם כלי הרכב שבשרותינו ויורים כל הזמן עם כל כלי הנשק לכיוון החיילים המצרים.

המלחמה הייתה עקובה מדם. נפלו לנו הרבה חיילים וגם נפגעו כלי הרכב שהיו ברשותנו עד שהגענו למוצב .נשארנו עם מספר כלים מועטים וקיבלנו הוראה לחזור על הפעולה שנית. בדרך חזרה קיבלנו הוראה בקשר להסתער על החיילים המצרים רגלית. חלק מאתנו לא שמעו את ההוראה בקשר והמשיכו עם הכלים עד שהגענו למקום מבטחים. בחלק הראשון שירד להסתער על החיילים המצרים, רוב החיילים נפגעו או נפצעו. אני שהייתי בכלי הרכב שלא שמענו את הפקודה להסתער, תפסנו עמדה וירינו כל הזמן באופן שוטף על החיילים המצרים שהיו מבוצרים, עד שראינו אותם בורחים. חלק מהחיילים המצרים הרימו ידיים ונכנעו ולקחנו אותם בשבי.

לאחר גמר הקרב לקחו את המחלקה שנשארה לריענון לתקופה של שבוע ימים. קיבלנו תוספת של חיילים וכלים וחזרנו לאותו מקום שנלחמנו בו לתקופה של חמישה חודשים לשמירות עד סוף השירות.

הזוית האישית

אליעזר: שלא יהיו יותר מלחמות הילה: שנחייה בשלום בארצנו