"אם הבנים" האשה הנפלאה שנתנה לי המון חום ואהבה.
רבקה גובר, אשת ראש המועצה, מושב נוגה
סבתא רחל מספרת על ילדותה ומשפחתה בתקופת קום המדינה
העליה לארץ
נולדתי בעיראק בשנת 1948, בשנה בה הוקמה מדינת ישראל והוכרזה העצמאות. עליתי בגיל שנתיים לארץ עם כל משפחתי , שכללה שלוש עשרה נפשות. בתחילה התיישבנו במחנה עלייה קרוב לחיפה בשם "שער העלייה", שם שהינו כמה חודשים. לאחר מכן עברנו לטבריה, שם גרנו באוהלים. אך גם בטבריה לא הרגשנו ששם ביתנו.
הילדות בארץ
אני זוכרת חוויה מיוחדת במיוחד שקרתה ביום העצמאות. בתקופת ילדותי, הימים בהם אני זוכרת שבילינו (הלכנו לפארק, לדשא ועוד) היו בימי העצמאות.
ביום בהיר אחד, יום העצמאות של שנת 1953 (כשהייתי בגיל 5), יצאנו אני, אמי ואחותי הקטנה פנינה לכנרת. מכיוון שגרנו בטבריה, היינו קרובים ממש לכנרת. עלינו על צוק קטן מעל הכנרת. אמי ואני התיישבנו על כסאות-נוח, צופות בגלים הגבוהים. אחותי פנינה מצאה אף היא כיסא-נוח, והעמידה אותו לידנו. היא באה להתיישב, אך היא התיישבה בטעות בכיוון השני של הכיסא! הכיסא התקפל ממש עליה, והעיף אותה אל מעבר לצוק, לכנרת. אחותי הייתה אז בגיל שנתיים בלבד , ולא ידעה, כמובן, לשחות. והמים היו עמוקים. היא ניסתה לצוף, התחילה לבלוע מים, הכתה בידיה על המים.. ואני ואמי נלחצות.. לפתע אנחנו רואות איש אחד, ששחה במרחק- מה מפנינה והיה שכן שלנו, שצפה במחזה. הוא שחה במהירות שיא לכיוונה של פנינה, והרים אותה בהקלה מהמים. או במילים אחרות הציל את חייה.
בתקופתי, מגילאי הגן עד בית הספר, לא ייחסו לילדים כל חשיבות, כנראה בגלל מלחמת הקיום היומיומית. גם ההורים לא שמו לב למתרחש אצל ילדיהם, ובטח לא כפי שמקובל היום.
ביום אחד, בו חזרתי מהגן לביתי (לבדי, כמובן) הייתי צריכה לחצות כביש. למרות שהייתי קטנה, מגיל שנתיים וחצי, כבר הייתי חוצה כבישים לבד. והנה אני רואה התקהלות קטנה. היו שם כמה פועלים, שהרחיקו את הילדים מהכביש, מכיוון שמתקנים אותו או צובעים אותו, והיו שם גם ילדים שחזרו מהגן או מבית הספר. אני הייתי ילדה קטנה, בגיל 4, ולא הבנתי למה צריך לחכות כדי לחצות את הכביש. לא ממש התייחסתי לאזהרות וחציתי את הכביש. פועל אחד ראה אותי חוצה את הכביש. הוא התקרב אליי בצעדים מאיימים. הוא תפס אותי, השכיב אותי על הכביש כשבטני כלפי מטה, ובכל כוחו התחיל להרביץ לי בכל גופי. התחלתי לבכות, פחדתי נורא, כאב לי נורא. והאיש מצליף בי ללא רחמים. כעבור זמן רב הוא עזב אותי, שולח לעברי מבט מאיים. רצתי לכיוון ביתי, בוכה ובוכה. הלכתי לאיזו פינה בבית ובכיתי בה שעות על גבי שעות. בכיתי המון, עד הבוקר לא יצאתי מהחדר..
לאחר מכן עברנו למושב נוגה, בשנת 1957. גרנו שם בצריפים ללא רצפה. הרצפה הייתה האדמה עצמה. השירותים היו ציבוריים, מחוץ לבית, וכדי להתקלח היינו מחממים מים בדוד ומתקלחים עם סבוני כביסה.
דבר טוב אחד שאני זוכרת מהתקופה הזאת הייתה לנו שכנה, אשת ראש המועצה, ושמה היה רבקה גובר. רבקה גובר מפורסמת בעיקר משום שנפטרו שני בניה צבי ואפרים, במלחמת השחרור. בגלל אירוע מצער זה הייתה הולכת עם אותה שמלה שחורה כל יום מחמת צער איבוד שני בנייה האהובים. רבקה גובר אהבה אותי עד עמקי נשמתה, וכשהיא קיבלה ממשלחת חו"ל בגדים הייתה נותנת לי, ובנוסף המון חום ואהבה .
באחד מן הימים ביקרנו אני ואחותי את משפחת גובר. לפתע ראיתי שרבקה מחזיקה בשקית בייגלה! "בואי, רחל" היא קראה לי "רוצה לטעום קצת בייגלה?" כמובן שרציתי! באותו זמן לא היו חטיפים רבים, ובייגלה היה כבר שיא השיאים! ואני יכולה לטעום כמה! היא נתנה לי מלוא החופן בייגלה. רצתי מיד לביתי והתיישבתי לאכול את הבייגלה. אך אמי ראתה אותי וקראה בבהלה: "רחל! מה את אוכלת? מקלות? את אוכלת מקלות? מה את אוכלת פה? תוציאי את זה מהפה!!" אך אני עניתי בהתרגשות: "לא, לא, אמא, אל תדאגי! זה אכיל, זה אכיל! רבקה נתנה לי את זה, אפשר לאכול את זה, זה בייגלה! את רוצה לטעום?" ואמי אמרה: "מה? שאני אוכל מקלות? מה זה פה?" לקח זמן להסביר לה שזהו חטיף טעים שטעמתי כרגע בפעם הראשונה!
הקשר בינינו לרבקה נותק כאשר היא עזבה את המושב, ועברה לגור בכפר אחים.
נישואיי וילדיי
במושב נוגה פגשתי לראשונה את ציון. היינו חברים מאוד טובים, והתחתנו. החתונה התקיימה באולם בבאר שבע. לאחר החתונה עברנו למושב שיבולים, בו אנו גרים כיום. בשנת 1972 נולד בני הבכור, ירון. בשנת 1973 נולד הילד השני, יריב. ב- 1978 נולדה מאיה, וב-1989 נולד בן הזקונים שלנו, עדן. בשנת 1998 נולדה לבני יריב נכדתי הראשונה רעות. ב- 1999 נולדה שירה, ואז, ב2001 נולדה נכדתי השלישית נעם.
משוב של נעם:
בדרך כלל, בבית הספר לומדות התלמידות אודות החיים של היום, ולפעמים גם בהיסטוריה על מקרים שקרו פעם. בתוכנית "הקשר הרב דורי" מספרים לך מגוף ראשון על החיים פעם, עם רגשות וסיפורים מוחשיים. היה כיף לצפות לימי שלישי, לחכות לסבתא ולקבל המון נשיקות כשהיא מגיעה.. היה גם מאוד כיף לעבוד עם חברותיי, ולתת להם "לטעום" מחייה של סבתא, ומהסבתא הנפלאה שלי, בכלל.
משוב של סבתא רחל:
נהניתי מאוד לעבוד עם נכדתי נעם. הבנות היו מתוקות, והשיעורים של "הקשר הרב דורי" העלו לי הרבה זכרונות. היה נחמד לעבוד עם נכדתי, שהיא מראיינת מיוחדת בפני עצמה. היה גם מהנה לחזור לבית הספר, מקום שוקק חיים וצעיר. ברצוני לציין שבבית הספר הזה ישנה אווירה משפחתית, חמה ונעימה. במהלך השיעורים פתחתי את הלב, וסיפרתי לקבוצת בנות גדולה מאוד דברים שלא חשבתי שאספר לאיש.
מילון
רבקה גוּבֶּררבקה גוּבֶּר (1902 10 בספטמבר 1981) הייתה פעילה חברתית ואשת חינוך ישראלית, שכונתה בשם "אם הבנים" לאחר ששכלה את שני בניה במלחמת השחרור. כלת פרס ישראל תשל"ו (1976) על מפעל חייה בקליטת עלייה. בשנת 1955 החלה הסוכנות היהודית בביצוע תוכנית התיישבות רבתי בחבל לכיש. רבקה ובעלה העמידו עצמם לרשות המפעל. הם עברו ללכיש והיו ממייסדי מושבי העולים בחבל.
ציטוטים
”"גייאני, עזיזתא"(נשמתי יקרה) במילים אלו אני מרבה להשתמש כלפי נכדיי הנפלאים, נשמותיי היקרות.“