מאגר סיפורי מורשת

שמי אילנה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי, סיפורי עוסק בסבי, סבא משה ז"ל.

כשהייתי בת חמש, שש ושבע הייתי יושבת על ברכי סבי ז"ל. 'סבא משה', קראתי לו, 'אופפה' – סבא בגרמנית. לא היה לי סבא אחר, רק אותו הכרתי, אבא של אמי, היחיד והמיוחד. אהבתי לשמוע את סיפורי התורה שסיפר. זה היה מפגשי הראשון עם ספר בראשית, עם האבות של עם ישראל, אברהם ויצחק ויעקב. ישובה הייתי על ברכיו במוצאי שבת אחרי ההבדלה. הוא היה שר לי בקולו הערב, "בחר השם ביעקב", "יו פוטער יו", "כן, אבא, כן", "אל תירא עבדי יעקב", "נאין טעטע, נאין- לא אבא לא, ויר הובען פון קאנען, כנמורע נישט נור פון דיר אלין – אין אנו מתיראים מאף אחד, רק ממך בלבד". דמותו האבהית והנאה התמזגה במילות השיר. באותם ימי ילדות והנאה לא ירדתי לעומקה של המילה פחד, פחד מהגויים. אנחנו קהילה יציבה בוינה העיר, קהילה אורתודוכסית (חרדית) המשפחה: אח ואחות של אימא, שתי אחיות של אבא, שני אחים של אבא ז"ל. הרגשתי בטחון כזה על ברכיו של סבא ז"ל. הייתי נכדתו היחידה. חיבקתיו וסלסלתי את זקנו המאפיר קמעה ושרתי יחד איתו את פסוקי השיר "בחר השם ביעקב…" בעוז הצטרפו בני המשפחה לפזמון ביידיש: "אין אנו יראים מאף אחד, רק ממך בלבד". השיר מתנגן וממשיך עד "הגאולה" שעדיין לא הגיעה כי אנו היינו בגלות אירופה.

גרנו בעיר יפהיפיה – בוינה שבאוסטריה, עיר רגועה, שמחה, עליזה, בתים גבוהים, פארקים וגנים ירוקים מלאי פרחים, במיוחד ורדים עם ריחות משכרים. והוא ממשיך בעוז :"דרך כוכב ביעקב… הבאים ישרש… " אנו מושרשים, לא חולמים על משבר, לא חושבים על קרע ואנו שוב חוזרים על הפזמון "אין אנו יראים אלא ממך בלבד". אני מרגישה את חום גופו, אני מרגישה את ידיו המחבקות, אני נכדתו היחידה המפונקת שאת משאלותיה הוא מקיים מייד. "טובו אהליך יעקב" – זה ברור שסבא לא יעזבני. אני מבקשת: "סבא, אתה נוסע לחופש? קח אותי בבקשה…" אסור להפסיקו. סבא שר והמשפחה מסביב: דודתי, דודי, אמי, ושוב הפזמון. אני רוצה ללון בבית סבא וסבתא, דירת שני חדרים קטנים, ארון גדול בצבע כהה, יציב, עתיק ובתוכו כלי כסף יפים, מבריקים כל כך וגדולים כל כך, כי אני הייתי קטנה, וכמובן, הכל נראה גדול. באחת מפינות החדר פסנתר כנף שחור (כמובן גדול) ואימא מלווה בפריטה על הפסנתר.

השיר מתנגן: "לא הביט אוון יעקב", מוחי הקטן מתכנן שהלילה אעשה הצגה ואשן בביתם. אני אוהבת ללון שם. כי שם אני מרגישה חמימות, שמחת חיים וצחוק. סבא תמיד יודע לספר סיפור חסידי, סיפור מצחיק ולצחוק. הפזמון מתנגן וכולם שרים "אין אנו פוחדים…" כבר הגענו ל"רוני ושמחי יעקב". אין אני מבינה את מילות השיר אבל הרינה והשמחה בבית גואה. חורף. בחוץ קר, בבית חם. כולנו כל כך קרובים. כולם יחד ואני! הנסיכה! מושלת בכיפה. אין לי צורך לבכות, כי כולם נשמעים למוצא פי. וטוב לי, וחם לי, גם בחוץ וגם בפנים. השיר מתנגן "תן אמת ליעקב" כן, אבא, כן: "אל תירא עבדי יעקב"

השלוה לא נמשכה הרבה זמן. קלגסי הנאצים נכנסו לוינה. אני פחדתי, פחדתי מאוד. עכשיו בכיתי. פחדתי מרעב, פחדתי בלי לדעת ממה לפחד. קשה היה להרגיעני. הרגש נשאר, התמונה נשארת, ואני גדלה ומתנגנת לי המנגינה: "אל תירא עבדי יעקב". החיים לפניו בלי שם. כמה רצו להזיק לנו. לא תמיד הצליחו. סבא וסבתא הטובים שלי עוד הספיקו לעלות לישראל ולשיר בירושלים את השיר הנפלא: "אין אנו מתיראים מאף אחד, אלא רק ממך בלבד".

הנסיכה של סבא

בשעתו עוד לא היו עוד נכדים, הייתי נכדתו הבכורה. סבא היה איש חם אוהב ומפנק. אני – ילדה רזה רזה שצריך לפטם. אף אחד לא הצליח – סבא הצליח. סבא היה מושיב אותי על ברכיו בלילות שבת כששר זמירות שבת וניגונים חסידיים. במוצאי שבת שר את "אמר ה' ליעקב אל תירא עבדי יעקב", ביידיש. מנגינה ומילים שהתבייתו בנשמתי. אני נהנתי מהמנגינות ששר והצטרפתי לשירתו. בימי ראשון ביום שחנותו הייתה סגורה, לקח אותי סבא לטייל וסיפר לי סיפורי תורה, סיפורי בראשית. כמה אהבתי את המפגשים האלה. כשישבנו חבורה של קרובים וחברים והוגשה ארוחה חיקיתי את התנהגותו ונימוסי השולחן שלו. סבא הגיעה לוינה מגליציה, שם לא הקפידו על נימוסי שולחן אריסטוקרטים, לא השתמשו באופו קבוע בסכין ומזלג השתמשו גם באצבעות. כשנשאלתי מדוע אני לא משתמשת בסכין ומזלג, תשובתי הייתה: "סבא אומר שיש לו מזלג אישי – קרי אצבעות", גם לי.

הייתי ילדה חולנית וסבלתי מדלקות גרון חוזרות. הרופא החליט לעקור את השקדים. הייתי אז בגיל שש לפני כניסתי לבית הספר. סבא החליט שזה תפקידו, הוא לקח אותי לבית הבראה כדי לפטם אותי, וכדי לבצע את המשימה הוא מצא טריק. בית הבראה היה בכפר אוסטרי בשם גלייחנברג, מקום מקסים ששכן בגנים מלאי פרחים ועצים מיתמרים וציפורי שיר צבעוניות. הוא קנה חמאה, פיזר פירורי חמאה על המרפסת, הגיעו ציפורי השיר והוא בקולו הנעים קרא להם: "בואי, בואי ציפורה". הציפורים הצבעוניות הסיתו את תשומת ליבי ותוך כדי הגניב סבא לפי חתיכת לחם עם חמאה. נהנינו שנינו, הוא את המשימה מילא ואני עליתי במשקל כשני קילוגרמים, הייתי מוכנה לניתוח .סבא לקח אותי לצלמניה כדי להנציח את המאורע.

עם סבא לפני הניתוח

כשגדלתי עלינו ארצה, גם סבא וסבתא. הייתי מספרת לו על לימודיי ועל חברותיי. לחיים חיפשתי דמות דומה לו: הומור, מספר סיפורים, נינוח, סובלני, מפנק ונשמה חסידית. ואכן, כשפגשתי את נחום ידעתי שזה יהיה חברי לחיים. בליל שבת ביקרתי את סבא, לא ידעתי שזה יהיה ביקורי האחרון. ואכן, בליל שישי בי"א אייר נפטר סבא מדום לב. כשבעלי ואני ביקרנו אותו הוא פתח את השמיכה והראה לי את רגליו הנפוחות וכעבור שעה לאחר שהלכנו, הוא נפטר.

עם סבא ובעלי

קשה הייתה לי הפרידה ממנו. מאוד רציתי בן שיקרא על שמו. ואכן, נולד לי בן ושמו בישראל משה. משה בני דומה לסבא משה – הוא איטר יד ימינו כמו סבא, יש לו חוש הומור, הוא סבא חם ומפנק. כך נשאר סבא משה במשפחה.

הזוית האישית

אילנה: היה לי נחמד מאד עם הבנות, הן הגיעו ועזרו לי לתעד את הדברים.