מאגר סיפורי מורשת

סבתא מספרת:

עליתי לארץ בשנת 1955. הסיבה לעלייה היתה ציונות ואהבה למולדת. מהסיפורים בבית אבא נחשפנו לא מעט לסיפורים על ההתיישבות, על מדינת היהודים, על ארץ הבחירה, על אהבת המולדת, על "הביחד", על האהבה ההדדית, על החופש האמיתי, לא כמו החיים בניכר. מתוך כל הסיבות הללו בחרה משפחתי ועוד הרבה שכמותנו לעלות לארץ. העלייה עצמה נעשתה דרך הים ע"י אוניית מעפילים שנקראה "נגבה", עם תחנת ביניים בצרפת במחנה עולים, שבו שהינו למעלה מחודשיים ורק לאחר מכן הגענו לארץ המיוחלת והגענו לחיפה. אני זוכרת את אבי ואימי כורעים ברך ומודים לבורא עולם שזיכה אותם לדרוך על אדמת המולדת.

משם הגענו לעיירה ירוחם שבנגב. חווינו קשיי קליטה קשים מאוד: הורי שהיו עצמאים במרוקו, עבדו בעבודות דחק בבניין ועוד. את השפה למדנו בהיותנו בגן ובהמשך בבית הספר. התחושה הקשה וחוסר האונים המוחלט ליוו אותנו לא מעט זמן, אך מכיוון שהגענו לארץ מבחירה ובאהבה אין סופית, קיבלנו את הכל כמובן מאליו ולמדנו עם הזמן להתגבר על כל המכשולים.

היו פערים גדולים מאוד בין מה שדמיינו וחלמנו עליו לבין המציאות שציפתה לנו באותה העת. היה לנו צריף עץ דל וכן מחסור אפילו במוצרי המזון הבסיסיים. זכור לי מהסיפורים בבית הוריי בהבטחה שניתנה להם – הם היו אמורים לגור בחיפה ביחד עם שאר המשפחה שעלתה קודם לכן, אך במקום זאת הביאו אותם באמצע הלילה לירוחם, למדבר השומם, שכל מה שהיה שם היה עשרות צריפים מעץ. באותה התקופה לא יכולנו להגיע לשום מקום בשל מגבלות התחבורה. הורי גרו בירוחם ונפטרו בה.

עם הזמן למדנו לחיות עם אותם התנאים ועם כל המצוקות, וזאת בשל האהבה האין סופית לציון, כפי שנקראה בפינו ארץ ישראל. זכורים לי בעיקר הימים הראשונים בבית הספר, מצבים שלא היו מוכרים לי מהעבר במרוקו, שלמדנו בחדר אצל הרבי. אף אחד לא הכין אותנו לא לנהלים ולא לאופן שבו למדו ולימדו בארץ. אני זוכרת ימים שלא רציתי להגיע לבית הספר, הן בשל השפה והן בשביל האופי שבו נלמדו הנושאים.

המנהגים והתרבויות השונות של כל העולים מהארצות השונות היו גם כן קושי ולפעמים תסכול ולקח לא מעט זמן עד שכל אחד למד להכיר ולהוקיר את התרבות. במיוחד זכורה לי בתור ילדה חגיגה המימונה הססגונית מלאת המתיקות והמסרים אותם התכוונו להעביר העולים ממרוקו לשאר האוכלוסייה: הבית פתוח. הכיבוד הרב באותה התקופה אכן קירב לבבות ולמדנו לכבד ולקבל האחד את השני.

עם הזמן נכנסו תנועות הנוער לירוחם ושם בני הנוער התנסו והכירו את ארץ ישראל בהתגלמותה דרך הפעילויות השונות, דרך המסעות והטיולים ודרך הסיפורים המרתקים על ההתיישבות. זכור לי במיוחד הטקס בט"ו בשבט שבו כל תלמידי ביה"ס נלקחו לנטיעות לקיבוץ "שדה בוקר" שבנגב, שם היה ביתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. כל תלמידי ביה"ס נטעו שתילים של עצים שעד היום מקשטים את הקיבוץ.

זוהרה ואופיר

הזוית האישית

תועד במסגרת מפגשי התכנית בביה"ס "רעות"