מאגר סיפורי מורשת

את אלבום תמונות ילדותי מצאתי בבית הוריי לאחר שהם הלכו לעולמם. שנים רבות לא ראיתי את האלבום הזה וכאשר גיליתי אותו ודפדפתי בין דפיו המהוהים הציפו אותי זיכרונות וגעגועים אל העבר הרחוק, אל נוף ילדותי, אל החוויות שחוויתי וגם חשבתי על האירועים שהתרחשו באותם ימים. לא אספר על כל תמונה שבאלבום, אך אנסה לספר על אותן אלו שיכולות לבטא את סיפור חיי ילדותי.

בזוג התמונות הראשונות פגשתי את הוריי כשהם חובקים אותי בזרועותיהם. השנה 1943, אני, על-פי התמונות בן כמה שבועות, והם, זוג צעיר, בחיוכם מסתירים סיפור חיים אישי.

הוריי, דוב וטובה ז"ל עלו ארצה מפולין בשנת 1935.

אבי עלה ארצה מהעיר סלונים במסגרת תנועה ציונית חלוצית בשם "גורדוניה".

מילדותו הוא שאף לעלות ארצה ולהשתקע בה.הוא מצא שאין מקום יותר טוב ליהודים מארץ ישראל.

אמי עלתה ארצה מעיירה בשם מישקוב שבפולין. גם אמי הייתה חברה בתנועה הציונית החלוצית "השומר הצעיר". חשוב לציין שהיא באה מבית דתי שלא הייתה בו נכונות לפעול למען מטרות ציוניות.

בהגיעם ארצה הם נתקלו בקשיים של קליטה, אך למרות זאת הם ראו בהתיישבות שלהם מטרה נעלה. אבי התיישב בקיבוץ משמר השרון ואמי התיישבה בקיבוץ שפיים.

לימים הם החליטו לעזוב את הקיבוצים שלהם ולעבור לגור בעיר תל אביב, שם הם הכירו זה את זו והתחתנו.

הזוג הזה הביא אותי לעולם, כאשר באירופה משתוללת מלחמה איומה, שהשמידה 6 מיליון יהודים ובתוכם המשפחות של הורי, ובארץ מתרחשות מאורעות עם פורעים ערבים ושלטון בריטי אכזרי. אירועים אלו רק הגבירו את אהבתם של הורי לארץ ישראל ואת נחישותם, שאין לנו ארץ אחרת, ורק את זו אנחנו נאהב ונבנה.

התמונה הבאה שמצאתי בה עניין היא תמונה קטנה, שאני מצולם בה שוכב בתוך עגלת תינוק, שניצבת על מרפסת. המקום הוא ביתי שנמצא בתל אביב ברחוב חשמונאים פינת רחוב ביל"ו. הבית היה מקום מגורים לשלוש משפחות הייתה בו מקלחת משותפת, והשירותים המשותפים היו ממוקמים בחצר. כל משפחה התגוררה בחדר אחד בלבד. במטבח המשותף עמד שולחן עץ ארוך צמוד לקיר ועליו ניצבו אמצעי הבישול של אותה תקופה, הפרימוסים, הפתיליות, הסירים הכבדים והמחבתות.

בתמונה הבאה רואים אותי שוכב במיטתי. ראשי זקוף ואני מחייך. הסיפור שבתמונה זו אינו נוגע לתינוק החייכן, אלא דווקא למיטה. באותם ימים הצבא הבריטי לחם בגרמנים ולמאמציו הוא גייס בעלי מקצוע שיבצעו עבודות כחלק מן המאמץ המלחמתי. אבא שלי גויס לביצוע עבודות נגרות. הוא וחבריו הנגרים עסקו בבניית רכבים מדומים לצורך הסוואה. כאשר נולדתי, חבריו הנגרים של אבי יצרו את מיטתי כמתנת לידה.

כשאני מדפדף בדפי האלבום אני מוצא שתמונות רבות צולמו בשדרות רוטשילד. כאן טיילתי עם הורי וכאן פגשתי את נוף ילדותי. כאשר היינו מטיילים עד סוף השדרה היה נגלה לפני בניין תיאטרון הבימה במלוא תפארתו, עם העמודים העצומים שלו וזה השאיר עלי רושם רב. באחת התמונות אני עומד בשדרה וברקע רואים את בית ספר ביל"ו. בית ספר ביל"ו היה בית ספר לתלמידים דתיים והוא הכיל בית כנסת גדול. בערבי חג וביום כיפור אבי היה נוהג לקחת אותי להאזין לתפילות שנערכו בבית הכנסת הזה.

עיניי הבחינו בתמונה שבא אני עומד מחובק עם ילד גדול ממני שנינו מחזיקים במסכות פורים. הילד הזה הוא חזי פיש. חזי היה שכן שלי בבית המשותף, בעצם הפריד בינינו רק קיר. אנחנו שיחקנו יחדיו בחצר הבית וטיילנו לאורך הרחוב. באותם ימים ילדים קטנים היו יכולים להסתובב ברחוב מבלי שיאונה להם כל רע. כאשר חליתי באבעבועות רוח ההורים הכניסו את חזי למיטתי על מנת שידבק במחלה (חולים באבעבועות רוח פעם אחת בחיים). עד כמה שזכור לי חזי יצא בשלום מהניסיון הזה ולא נדבק במחלה.

מקום נוסף שבו היינו מטיילים עם ההורים היה בכיכר לונדון על חוף הים של תל אביב. שם היינו שומעים מוסיקה שהייתה בוקעת בבתי הקפה. תמונה שצולמה בכיכר לונדון נמצאת באלבום ובא אני מצולם ביחד עם אמא ודודה דובה. דובה ובעלה אליעזר היו חברים של הוריי. הם היו חשוכי ילדים ואהבו אותי מאד. אחרי מלחמת השחרור היינו נוהגים לבקר אותם בביתם שבשיכון ותיקים בחולון. תוך כדי נסיעה היינו חולפים על פני בניינים רבים שנותרו עליהם עקבות הקרבות שנערכו באזור. בביקורנו שם אליעזר היה מציע לי לצאת לחצרו ולקטוף בוטנים שגידל. אהבתי מאד לקטוף את הבוטנים שלו, הן משום היותם טעימים (גם בלי קלייה) והן משום היותם מיוחדים בכך שהכילו 3 גרעינים ולא זוג כרגיל.

אליעזר התגייס במלחמת העולם השנייה לצבא הבריטי והוא לחם בקרבות רבים נגד הגרמנים. בביקורים שלנו אצל אליעזר הוא אהב להציג בפני את הצילומים שצולמו במהלך המערכות. הרשימה אותי מאד תמונה אחת שבה חיילים מארץ ישראל מצולמים כשהם מחזיקים פגז ענק, שעליו מצויר מגן דוד וכתובה הכותרת בעברית "דרישת שלום להיטלר".

התמונות שבהן אני מצולם מדפדף בספר או משחק ברכבת מעץ הן מתקופת היותי בן 4. כלומר משנת 1947 מאותה שנה נחקקה בזיכרוני חוויה שאמי סיפרה לי. הימים היו ימי המנדט הבריטי ובארץ שלטו חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית. החיילים חבשו כומתות אדומות ולפיכך הם כונו "כלניות". באותם שנים הושמע בארץ השיר "כלניות". לא היה שום קשר בין השיר לחיילי הדיוויזיה, אלה שילדי ישראל שרו את השיר הזה על מנת להקניט את החיילים הבריטים. עד מהרה הבריטים מאסו בשיר הזה וביקשו לא להשמיעו. יום אחד התפרסו חיילים ברחוב שלנו ותפסו עמדות, גם בחצר שלנו. אני, הילד הגיבור, יצאתי למרפסת ושרתי בקול רם "כלניות, כלניות אדמדמות אדמוניות..". אמא שלי שנחרדה מההתגרות המלחמתית שלי משכה אותי מייד הביתה. כאשר יצאתי מאוחר יותר לחצר, "הכלניות" כיבדוני בשוקולד וזה היה סימן שהסתיימה המערכה שלי.

תמונות מגן הילדים של שרה רובין מביאות אותי לשנת 1948. התמונות מתארות חגיגות חנוכה ופורים בגן אך אינן מספרות על מלחמת העצמאות העקובה מדם שמתחוללת בארץ מבחינתי, המלחמה מצאה את ביטוייה בריצה למקלט כל אימת ששמענו את יללות הסירנות (כך קראנו לאזעקות). המקלט לא היה בביתנו. המקלט, שהיה בבית ממול, היה בסך הכול קיר אבנים גבוה שנבנה בצמוד לפתח הכניסה של הבניין.

את אבא שלי גייסו לצבא והוא קיבל תפקיד של מקלען נגד מטוסים (עמדת המקלע שהוא הפעיל נועדה לפגוע במטוסים מצריים והיא הוצבה על חוף ימה של תל אביב). כאשר שב הביתה לחופשה מתפקידו, הוא היה מרותק לרדיו והאזין לחדשות מן החזיתות.

כאשר המלחמה הסתיימה, ויעקבלה (כך כינו אותי הוריי) כבר היה בוגר בגן הילדים נוספה תמונה באלבום שמראה את קבוצת בוגרי הגן כשהם עונדים סרט, שרשום עליו "לבית הספר". אבל לא רק, אפשר לציין את אותה שנה כמפנה בחיי.

בשנת 1949 קרו הדברים הבאים: נולדה אחותי חוה, עברנו לדירה חדשה, "גדולה", בת שני חדרים והתחלתי ללמוד בכתה א'. המעבר לדירה החדשה בצפון תל אביב יצר  אצלי חוויה אדירה. הגעתי למקום שהוא איננו נוף אורבני שראיתי עד כה, אלא נוף של פרדסים, שיחי צברים, עצי תות ובתים נטושים של ערבים. כן הייתי קרוב לנחל הירקון ולחורשות הסמוכות לו, ומאוחר יותר הכרתי את הר נפוליאון ואת גבעת הכלניות, שגם הם לא היו רחוקים.

אמנם כל זה נעלם עם השנים כי היו אנשים שחשבו שכל פיסת קרקע ראויה לבניית בית, אבל אצלי זה נותר בזיכרון כמקום הכי יפה בעולם. אי אפשר להפריד בין החוויה הסביבתית לחוויה החברתית שנמשכה שמונה שנים עם חברי לבית הספר. באלבום מודבקות תמונות קבוצתיות של בני כיתתי, שיחד גדלנו, למדנו, בילינו, שיחקנו, טיילנו ואפילו אהבנו.

זהו, לאחר המסע הממושך בין התמונות, הגענו לסוף האלבום. האלבום הזה מתעד את השנים הנהדרות מלאות החוויות של ילדותי המאושרת.

הזוית האישית

יעקב: המפגש עם נכדי בקשר הרב דורי נתן לי הזדמנות נפלאה ליצור אתו ביחד מסמך שמתעד את סיפור ילדותי וגם את ההזדמנות לשתף אותו בחוויותיי.

רועי: נהניתי מאד לכתוב את סיפורו של סבי. הסיפור היה מאד מעניין ולמדתי הרבה עליו.