מאגר סיפורי מורשת

"אין כניסה לקטיושות" – הקטיושה שנפלה על ביתנו

סבתא כרמלה גורלי (אייכנהולץ) מספרת:

"נולדתי בתל אביב בתאריך 19.6.1937. גדלתי בחיפה מגיל 5 עד 15ואז עברתי עם משפחתי לכפר גלעדי, הורי, נחום וציונה ואחי אורי הצעיר ממני ב – 7 שנים.  בתיכון נכנסתי ללמוד בכתה י"א כי לא היתה כתה י'.

התחתנתי עם צליל בן כתתי ונולדו לנו שישה ילדים. חן הבת הראשונה, ניצן השניה, אורן אמא של נרי – השלישית, יפתח הרביעי, אבנר החמישי ונעמה השישית.

עסקתי בחינוך 42 שנים, היום אני מטפלת פסיכותרפיסטית.

והנה סיפורי:

ביום שישי בשעה שש בערב בשנת 1979, ב – 19 בינואר, היינו בבית, אבא צליל ואני אמא כרמלה יפתח בן השלוש עשרה, אבנר בן העשר ונעמה בת השבע. התארחו אצלנו שני ילדים, הם היו בני שש וארבע: חן, ניצן ואורן בנות השמונה עשרה ,שבע עשרה ושש עשרה עדיין לא הגיעו הביתה מבית הנעורים. אני הייתי במקלחת וניקיתי אותה, ופתאום שמעתי בום חזק ממרחק.

היינו רגילים לשמוע בומים של קטיושות שבאו מלבנון לעיתים קרובות. אחרי שתי דקות שמעתי בום יותר קרוב ויותר חזק וחשבתי לעצמי שבזה הסתיימו הבומים… ואז הגיע הבום השלישי שהיה כל כך חזק שהבית הזדעזע ועדיין לא חשבתי שזה עלינו… יצאתי במהירות מהמקלחת ומה ראיתי: הווילונות בוערים, הטיח מתפזר באוויר, התקרה בינינו לבין הקומה השנייה נפערה, כלים נפלו עלינו ו… הרבה דם…..

אני שומעת את צליל שמדמם, עומד עם המגב ביד (שטף את הרצפה לשבת), אומר: "ילדים השארו לשבת, שום דבר לא קרה". היה שקט מוזר, כל הילדים נשארו לשבת, ואני רואה למולי את אבנר בן ה- 10 עם פנים מלאות בדם.

פתאום הופיעו בסלון ההרוס שכנים וחברים שהתחילו לטפל קודם כל בשני הפצועים (אבנר וצליל). יפתח בן ה-13 נשאר לעמוד וכאילו לא הגיב. אף אחד לא בכה. אני הייתי בהלם ברגעים הראשונים, הייתי זקוקה למישהו שיעזור לי ויכוון אותי, מה עלי לעשות קודם…

מיד עצרו את הדם לצליל והזעיקו אמבולנס. היה עלי להתלבש כדי ללוות את הפצועים באמבולנס. ארון הבגדים לא ניזוק כי היה בחדר שינה. לשמחתי ולמזלי יש לי משפחה אוהבת וקרובה בקיבוץ, אח וגיסה ואחות של צליל בעלי. הם עזרו לי להתארגן ומיד עלינו על האמבולנס בדרך לצפת לבית החולים.

שלוש בנותינו הגדולות היו בנעורים והם סיפרו לנו שמיד שנודע להם, הם רצו מהר הביתה. אינני זוכרת אם ראיתי את שלוש הבנות שלנו לפני הנסיעה. הייתי מבולבלת ולא שמתי לב אם הן הגיעו או לא…

היה יום חורפי, גשום וקר. שישי בערב, כולם כבר בחדר האוכל ואנחנו בבית חולים בצפת. טיפלו יפה בצליל ואבנר. הגיע כתב עיתון "ידיעות אחרונות" וראיין את אבנר. בדרך הביתה אבנר אמר "מהרגע  שסיפרתי לכתב הפסקתי לפחד", זאת בגלל שסיפר את מה שאירע לו וכך נרגע, עד אז עדיין היה מאוד מבוהל.

חזרנו הביתה אבנר ואני, צליל נשאר להמשך טיפול כי נפצע יותר קשה. ירדנו מהאמבולנס אבנר ואני והלכנו היישר לרותי גיסתי הביתה עם אבנר (כי לא היה לי בית)… ומה אני רואה? בית מלא משפחה וחברים מהקבוץ, שמחים וצוהלים לקראתנו. התמלאתי שמחה גם אני, הבנתי שאולי באמת שום דבר לא קרה, שהרי כולנו חיים ואוהבים.

ביום ראשון הלכתי לביתי הפרוץ וההרוס (בחלקו), עם רותי גיסתי והיא ואני ביחד התחלנו למיין את כל החפצים בסלון ולזרוק את כל מה שנהרס. בקיצור פינינו את ההריסות. צליל חזר הביתה לקראת סוף השבוע וחזרנו להיות משפחה מאוחדת.

סוף טוב הכל טוב

הזוית האישית

עילי: היה מעניין לשמוע את הסיפור של כרמלה והיה כיף לעבוד עם כרמלה ונרי.

נרי: היה מאוד מהנה אני נהנתי לעבוד עם עילי וסבתא שלי ולמדתי יותר לעומק על הסיפור שקרה לסבתה שלי.

כרמלה: אהבתי את המפגשים עם נרי ועילי, את שיתוף הפעולה בינינו וההתענינות שלהם בעבר של המשפחה שלי בפרט.