מאגר סיפורי מורשת

אני ציפורה בת לניצולי שואה, אבי משה לנדאו שכל אישה וארבעה ילדים באושוויץ.

אמי, הייתה בתו של בונים מנדל טיבר שקיבל הסמכה לרבנות בגיל 17, משפחת רבנים מאוד מפורסמת בפולין.

באבא של אבא שלי, ירו בגטו בכדי להכריח את אבא שלי לגלות איפה הוא הסתיר את הרדיו של המחתרת בגטו. אמי ניצולת צעדת המוות, אליה יצאו 100,000 איש והצליחו לשרוד 1,000, הייתה באושוויץ. לאחר מלחמת העולם השנייה הוריי נישאו. אמא שלי חזרה כדי לחפש קרובים אז היא חזרה ללודז', היא לא מצאה שם אף אחד. אבי ואמי הם קרובי משפחה רחוקים, הייתה לו אשה וארבעה ילדים שנהרגו בשואה והוא נשאר בלי אף אחד ובא לחפש קרובי משפחה. הם נפגשו אחרי המלחמה והתחתנו.

אני ואחי דב, בונים, שנקרא על שם סבו בונים מנדל, שגם הוא הוצא להורג בידי הגרמנים. אותו סבא בונים מנדל החזיק אצלו עד לרגע שהוא נשרף בשקית ובתוכה אדמת ארץ ישראל, ואיתה הלך לתאי הגזים. לימים כאשר דוד אייל של דור, מיא, רוני ועמית נסע במשלחת של בית הספר לפולין, ולאחר מכן נסע כנציג במשלחת צה"ל למחנות ההשמדה בפולין הוא לקח איתו שקית ובתוכה אדמת ארץ ישראל ובטקס שנערך במחנה ההשמדה הוא פיזר את תוכן השקית (אדמת ארץ ישראל) על אדמת פולין הרוויה בדם יהודים. לזכרו של סבו וכל המשפחה המורחבת של הוריו שהושמדה במחנות הריכוז.

סבא אחד שהגרמנים ירו בו כדי להוציא מאבא שלי איפה הרדיו מוחבא בערב סוכות ואח שלי נולד בול בשעה שהסבא שלו נהרג ע"י הנאצים באותו יום ושעה. הסבא השני עלה בלהבות לשמים של אושוויץ.

אבי עוד לפני מלחמת העולם השניה דאג לשלוח כספים לארץ לשם גאולת קרקעות בארץ ישראל למען העם היהודי. אני עליתי לארץ בשנת 1950 על האנייה "גלילה" שבעבר הייתה אניית מעפילים, כשהגענו לארץ גרנו שנה במעברה בעין שמר. גרנו במעברה באוהל אני, אבי ואמי ואחי התינוק היה בבית הילדים במעברה לא היה איתנו באוהל. אמי הלכה כל יום לבית הילדים כדי להניק אותו ולטפל בו.

בזמן המגורים באוהל אני זוכרת שבלילות הייתי שוכבת על המזרן ומסתכלת על עכבר גדול בפינה של האוהל שגם הוא הסתכל עליי. יום אחד חליתי מאוד כתוצאה משתיית מים אשר סיפרו לי שהיה בהם ארס של נחש ונלקחתי לבית חולים בבת גלים-חיפה. הייתי מאושפזת בבית החולים למעלה מחודש ימים בחדר שהיו בו הרבה ילדים חולים אחרים. הוריי באו לראות אותי רק פעם בשבוע, והוחזרתי למעברה בהסעה עם עוד ילדים אחרים עם הנהג וללא שום הורה, לא שלי ולא של הילדים האחרים. אני זוכרת שקיבלתי מתנה בזמן שהייתי בבית החולים: תרנגולת קטנה ממתכת שהטילה ביצים קטנות. וזה אחד המשחקים ששמרתי שנים רבות.

המשחקים שאנחנו שיחקנו כילדים היום נראים פשוטים, אבל בעיני נראו קסומים ונהדרים, היינו מותחים חוט עם שתי קופסאות בשני צידי החוט והיינו מדברים בינינו ממרחק, סוג של טלפון נייד של היום. שיחקנו גוגואים שהם החרצנים של המשמשים, שיחקנו 5 אבנים מאבנים פשוטות, לא קנויות. את תיק האוכל תפרו לי בבית מפיסת בד ישן. לא קנו כמעט כלום.

מכיוון שהוריי סברו כי ידע השכלה וחוויות וחינוך טוב זה הדבר הכי טוב בחיים, הם לקחו את הכסף שהם קיבלו כפיצויים עבור עבודות הכפייה במחנות הריכוז וקנו לי פסנתר. זה היה מוצר המותרות היחיד שהיה לנו בבית כשעברנו לדירה בת שניים וחצי חדרים בתל אביב .התגוררנו בה שתי משפחות במשך זמן ממושך, ארבעה ילדים בחדר מיטה ליד מיטה.

הייתי ילדת פרא , אמא שלי אמרה שבגלל שלא היתה לה ילדות היא תאפשר לנו לעשות כל מה שאפשר לעשות. גם אני ובעלי, דאגנו שילדינו ונכדינו ילמדו ברב תחומי הדעת שקיימים בין אם זה באומנויות או מדעים או מוסיקה, דרמה , כל הנכדים כל אחד בתחומו. כל הילדים שלי מנגנים על כלי אחד לפחות ,כל הנכדים שלי מנגנים על כלי וכולם בפעילות כזו או אחרת וגם מחוננות.

בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים קנה אבי אדמות בזכרון יעקב אחת החלקות היא מקום מגוריה של כל משפחתה של ביתי חגית על יד בית ספר. יש משום סמליות שהחלקה שבה גרים נכדי הוא ברחוב שדרות ניל"י ומה שהוריי ואנכי האמנו תמיד שנצח ישראל לא ישכח לעולם (ניל"י). אבי עסק בגאולת קרקעות גם בזמן שעלה לישראל. כשהייתי ילדה למדתי בבית ספר שבו רוב הילדים היו ילדים למשפחות שגם הוריהם וגם סביהם נולדו בארץ ואני הייתי ילדה לעולים חדשים, והילדים הציקו לי מאוד כיוון שהייתי שונה ודיברתי עם הוריי פולנית. ומאז אני משתדלת לעזור כל שאני יכולה לאנשים שיש בהם שונות מאנשים אחרים ולעשות הכל כדי שכולם יהיו זהים ושווים במיצוי היכולות ובעזרה שמקבלים כמו כולם. אני פעילה מאוד בקידום ילדים ונוער למחוננות ומצויינות, במכון אריקה לנדאו ליד אוניברסיטת תל אביב ובפריפריה. אני חושבת שהילדים הם הקטר שיניע קדימה בעתיד את מדינת ישראל ואת קיומו של העם היהודי. אני סבורה שכולם צריכים לדעת שאין עתיד ללא עבר, שאנחנו צריכים לעזור אחד לשני גם אם אנחנו לא זהים ושווים וצריך לאפשר לכל ילד ונער למצות את הפוטנציאל שטמון בו. אני גם מאוד מסייעת לשיקום לנכי צה"ל בפרויקטים כלכליים. גדלתי בבית דתי שומר מצוות, למדתי בבתי ספר חילוניים בבית ספר עממי הר נבו (בית חינוך) ובתיכון עירוני ד' בתל אביב. למרות שלמדתי במסגרות חילוניות הייתי בתנועת נוער בני עקיבא. וזה איפשר לי להבין שאפשר לחיות בשלום ובאחווה גם בין דתיים לחילוניים כי בסך הכל כולנו יהודים. אני בוגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

המשפחה שלי כיום

דור הילד על שם הסבא של אמא שלו, משה. בת אחת שלי נסעה עם משפחתה לתקופה מוגבלת לסטנפורד כי בעלה מנהל מחקר בתחום הגניקולוגיה (הדוד של הנכדים) והבת שלי והיא עוסקת שם בענייני הייטק. בן אחר שלי, פרופ' רן בליצר, הוא ראש מכון המחקר של ארגון הבריאות העולמית ושל קופ"ח כללית. בת נוספת, ד"ר גלית פוסמן, רופאה ועורכת דין וראש מסלול בחומרים ביו-רפואיים בשנקר ויש לה 7 ילדים. בנה הגדול ביותר בצבא ואחותו ששמה אנט רבקה היא עכשיו שנה במדרשה של בנות דתיות שבו היא לומדת גמרא תורה ופילוסופיה יהודית והיא כבר התחיילה. אייל, צעיר בניי שהיה בצבא וראש תחום מחקר במטה הסייבר הלאומי של מדינת ישראל כיום הוא נבחר במגזין "פורבס" לאחד מבני השלושים המבטיחים בעולם. חגית, בתי, האמא של דור ומיא  – חיה עם משפחתה בזיכרון יעקב. הסבא של חגית קנה אדמות בזיכרון כדי שמישהו מהילדים יגור בזיכרון והיא הגשימה את רצונו. כל ילדיי שרתו בצבא.

הוריי ניצוליי שואה צריך ללמוד מזה. למרות מה שהיה בשואה הם אמרו שצריך לחיות רק בא"י ולגאול אדמות, לעשות ערבות הדדית וכל אחד יפתח את כישוריו האישיים ושזה יהיה לטובתו שלו ולטובת החברה שבה הוא חי. תמי חשוב שיהיה לך ידע רב גוני, במה שאתה עוסק ביום יום ובכלל ולכן גם אמא שלי שהייתה אמורה להתכנס בדלת אמותיה והיא מבית חרדי, בחרה לתת חינוך רחב אופקים לילדיה. הופעתי בתאטרון ילדים בגיל 6, ניגנתי, רקדתי, ציירתי כל מה שאפשר, כדי שבסוף אבחר לי את הכיוון.

הזוית האישית

ציפורה: אין עבר בלי עתיד ואי הווה בלי עבר עלינו לשמר את העבר ולספר אותו כי כל דור מוסיף את הייחודיות שלו זה כמו עץ משהו נשאר לך מהשורשים שלך.