מאגר סיפורי מורשת

שמי ספי, בחרתי לספר את סיפור חיי כדי להעביר את המסר שאין צורך להיוולד בארץ על מנת לאהוב אותה. נולדתי להורים מפולין שברחו אחרי מלחמת העולם השנייה.

בהיותי בת חודש, אנשים מארגון ההגנה, שפעלו באותה עת באירופה שלאחר המלחמה, הבריחו אותנו מהגבול והביאו אותנו לזלצבורג שבאוסטריה. שם שהתה משפחתי כשש שנים.

את חיי במדינה החדשה אוסטריה ביליתי בעיקר בעיר זלצבורג שהיא עיר הררית ומאופיינת בהרבה שלג וקרח. אני זוכרת בעיקר את המזחלת שהייתה לנו שם ושימשה אותנו למעשה כמכונית משפחתית. התמונה שעולה לי בדמיון לעיתים קרובות היא מאותה התקופה כשאני, אחותי ודודתי מחליקות עם המזחלת בשלג.

לאחר שש שנים הוחלט שאנחנו עולים לישראל. אותנו, הילדים, כינסו ביחד ולימדו אותנו על מדינת ישראל וכן לימדו אותנו שירים ששרו אז במדינה. זאת מתוך רצון שנשתלב יפה ומהירות כאשר נגיע לישראל. את הדרך ארצה עשינו באונייה בשם 'קוממיות' שהגיעה לנמל חיפה. אני זוכרת שכל הדרך שרנו שירים ישראלים. משם הגענו למעברה בבת גלים שליד חיפה. מעברה היא למעשה מחנה די סגור של צריפים. משפחתי, שמנתה את הוריי, סבתי, דודתי, אחותי ואני, קיבלה צריף אחד בלבד לכולנו. התנאים במעברה היו לא קלים מכל מיני סיבות.

אחד מהדברים הקשים מבחינתי היה קשה להתרגל לחום של ארץ ישראל. אנחנו, שהיינו רגילים למדינה קרה, היינו צריכים להתמודד עם חום נוראי, כמובן ללא אביזרים שמקלים כמו מזגן או מאוורר. לאורך זמן אלה היו חיינו ולמרות הקושי השתדלנו תמיד להוציא את המיטב מהחיים, תמיד דרשנו מעצמנו ולא מהמדינה. הוריי יצאו מיד לעבודה  (אמי כרוקחת ואבי ככלכלן). מאז חיינו משולבים בחיי המדינה אותה אנחנו כל כך אוהבים.

הדמויות השזורות בסיפור הן הוריי, סבתי, אחותי ודודתי. כל אלו הן דמויות שהשפיעו מאוד על חיי. נוסף אליהן דמויות משמעותיות בחיי היו גם בגן הילדים ובתי הספר שלי במקומות השונים בהם עברתי בחיי. סיפור חיי ומשפחתי לימד אותי שהחיים הם דבר יקר, אין לקחת אותם כמובן מאליו וחובה להעריך כל יום מחדש כי כל יום שעובר לא חוזר.

הזוית האישית

הילי: הסיפור של סבתא מראה את חשיבותה של מדינת ישראל. אנחנו מאושרים שמדינת ישראל קיימת, ושסיפור השואה לא יכול לחזור על עצמו לעולם.