מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-1941 בתל אביב, הייתי בן בכור להורי. ברבות הימים נולדו לי עוד שני אחים ואחות, גרנו כולנו בדירת חדר כאשר המטבח היה מופרד באמצעות וילון מחדר השינה/סלון. 

 

התחלתי ללמוד בבית ספר דתי (בית אולפנה) החזקתי מעמד שם עד כיתה ג'. באמצע שנת הלימודים ביקשתי מהורי לעבור לבית ספר ממלכתי רגיל.  לשאלת הורי מדוע  עניתי שמרבית חברי ושני בני דודי שהיו בני גילי ונשאו את אותו שם פרטי (יצחק), ושכני לומדים בבית ספר רגיל וחוץ מזה שיטות הלימוד והתכנים של בית האולפנה לא היו לרוחי.

 

באמצע שנת הלימודים עברתי לבי"ס רגיל ושם התחלתי לפרוח. בבית האולפנה למדתי בעיקר תורה, כתב רש"י ותפילות. לעומת זאת בבית הספר הרגיל למדנו גם מקצועות כמו חשבון, מולדת, גאוגרפיה, הנדסה ועוד. בעיקר נהניתי מההפסקות והמשחקים ששיחקנו יחדיו כל הילדים. יש להדגיש שאז עוד לא היו טלפונים ומחשבים ולכן המשחקים ששיחקנו היו: תופסת, מחבואים, מחניים, קפיצות בחבל, הקפות, 5 אבנים ועוד. במשחקים אלה שיחקנו גם לאחר הלימודים. 

 

גרנו ברחוב לוינסקי בדרום תל אביב. כל המשפחה המורחבת גרה בסמוך אלינו. החיים אז היו פשוטים יותר, לא היו מותגים ולא היו לנו הרבה בגדים. למשל לי כילד היו שני זוגות מכנסיים, האחד לימי חול והשני לשבתות. כאשר נקרעו המכנסיים  תפרו טלאי גדול על קרע. היו לי גם  נעליים שכאשר כף הרגל גדלה, חתכו את קידמת הנעליים והאצבעות יצאו החוצה. 

 

אמצעי התחבורה היו בעיקר עגלות רתומות לסוסים בהם הובילו נפט, קרח, לחם, ירקות ופירות, רהיטים ועוד. אנו הילדים נהגנו לרדוף אחרי עגלה שכזו לקפוץ עליה, להתיישב ולנסוע בה עד שהעגלון היה צועק עלינו ואז היינו קופצים מהעגלה וחוזרים חזרה לרחוב שלנו.

את האוכל בישלו על פתיליה או פרימוס שעבדו על נפט. פעם בשבוע עברה ברחוב עגלת הנפט. מוכר הנפט החזיק בידו פעמון נחושת גדול וצלצולו הודיע לתושבי השכונה על בואו, אנו היינו יוצאים אליו עם פח כדי לקנות כמות שתספיק לנו עד לבואו בשבוע הבא.

עוד לא היו אז פריג'ידרים (מקררים חשמליים) אלא מקררי קרח, בחלקו העליון של המקרר היה תא ובו היינו שמים את בלוק הקרח, גם כאן היינו מחכים לעגלת הקרח שהייתה עוברת פעמיים בשבוע והיינו קונים רבע בלוק או שליש בלוק ולפעמים אפילו חצי בלוק, בחלקו התחתון של המקרר הייתה מגירה ואליה התנקזו המים שנזלו מהקרח. מידי ערב היינו מוציאים את המגירה ושופכים את המים. בלילה שלא היינו עושים זאת היינו קמים בבוקר כששטפון של מים על רצפת המטבח.

בינתיים, עדיין לא הייתה לנו מדינה והיינו נתונים למרותו של המנדט הבריטי. והיות והמחתרות הציקו לחיילים הבריטים, הסתובבו ה"כלניות" (החיילים הבריטים שנקראו כך בגלל הכומתות האדומות שחבשו לראשם) ברחובותינו ואנו הילדים היינו מתגרים בהם. מידי פעם הטילו הבריטים "עוצר" (אסור היה לנו צעירים כמבוגרים לצאת מפתח ביתנו). אולם אנו הילדים התגרינו בחיילים ויצאנו החוצה עד שחייל היה צועק עלינו והיינו חוזרים לביתנו. 

 

במאי 1948 הוכרזה מדינת ישראל ומיד פרצה מלחמת השחרור. כמעט מכל בית גויס אבי המשפחה ובניו הבוגרים. הייתה זו תקופה מאוד עצובה מכיוון שמידי פעם היינו מקבלים הודעה על פטירתו או פציעתו של אחד משכננו או מקרובינו והצער היה רב. ברצוני לציין שבביתנו לא היה מקלט ולכן כל פעם שנשמעה אזעקה היינו רצים כל המשפחה למקלט שהיה בבי"ס ביאליק מרחק של כעשר דקות הליכה מהירה. באחד הימים שמענו במקלט קול פצצה קרוב, הסתבר לנו שהפצצה נפלה בתחנה המרכזית והיו שם מספר הרוגים ופצועים.

 

עם סיום הלימודים בבית הספר הממלכתי  "יסוד המעלה" הייתה התלבטות בביתי מה עלי לעשות, האם להירשם לבית ספר תיכון או לצאת לעבודה בבקרים ולהירשם לתיכון ערב. ההחלטה הייתה קשה אך לא הייתה ברירה, הייתי חייב לעזור בכלכלת הבית ולכן נרשמתי  לתיכון עירוני ערב א' שהיה ברחוב מזא"ה בתל אביב. בינתיים מצאתי עבודה כשליח בעירית תל אביב. סדר היום שלי היה כדלקמן: ב- 7:00 בבוקר השכמה ארוחת בוקר ויציאה לעירית תל אביב. עובד עד השעה 15.00 והליכה רגלית לבית הספר. שם למדתי מ- 16.30 עד 21.00 ואז חוזר לביתי אוכל ארוחת ערב ומתחיל להכין שיעורים למחר.הייתה זו תקופה לא קלה אבל מידי חודש משקיבלתי את משכורתי ונתתי אותה להורי הרגשתי שאני לוקח חלק בכלכלת המשפחה ועוזר להורי בטיפול באחיי הצעירים וקיוויתי שהם לא יצטרכו לעבוד בבוקר וללמוד בערב אלא ללמוד בבקרים כמו מרבית חבריי. 

 

במסגרת הלימודים היו לנו שיעורי גדנ"ע (גדודי נוער) ובהם לימדו אותנו תרגילי סדר, העלאת הכושר הגופני, פירוק והרכבה של רובה צ'כי וירי למטרות. למותר לציין שמאוד אהבתי את השיעורים האלה ובעיקר את המסעות והטיולים שהיו עורכים לנו מידי תקופה.המסעות שלנו היו למיטיבי לכת דבר שחייב אותנו לבוא עם נעליים טובות להליכה. את הלילות בילינו באוהלי שדה ואת הנסיעות לאתר וממנו עשינו במשאיות ישנות ומרופטות. למרות זאת מאוד אהבנו את הטיולים האלה.

 

לאחר כשנתיים בעבודתי כשליח בעיריית תל- אביב הבנתי שאין באפשרותי להתקדם ואני אצטרך לעבוד כשליח עד לגיוסי לצה"ל. חיפשתי מודעות בעיתונים של חברות העוסקות במחשוב ואכן לאחר זמן לא רב מצאתי מודעה של חברת  ncr. זו חברה שמכרה בארץ קופות רושמות ומכונות להנהלת חשבונות מתוצרת ארה"ב.

שלחתי אליהם מכתב והצעתי את עצמי לעבודה, זומנתי לראיון אצל בעל החברה. לשאלתו מדוע אני רוצה לעזוב את עיריית תל- אביב עניתי שאני מעונין לעבוד בחברה עם עתיד ואני חושב שבחברה שלו יש אפשרות להתקדם ובעיקר עקב היות החברה חברת "הייטק" אולי אפשר יהיה אחרי שרותי הצבאי לחזור ולעבוד בה. תשובתי מאוד מצאה חן בעיניו  והוא אמר לי שהתקבלתי לעבודה ומתי יש באפשרותי להתחיל. אמרתי לו שעלי לתת הודעה של שבועיים מראש לעירייה ורק לאחר מכן להתחיל לעבוד. למחרת חזרתי לעירייה והודעתי למנהל שאני עומד לעזוב את עבודתי והסברתי את מניעי, הוא הבין ולמרות שהיה מאוד מרוצה מעבודתי הוא לא שם לי רגליים ואישר לי לעזוב ואף ערך לי מסיבת פרידה ביום עזיבתי.

 

בדחילו ורחימו התחלתי את עבודתי בחברה החדשה וההבדל בין שני מקומות העבודה היה שמיים וארץ. בחברה האמריקאית שמו את הדגש על מתן שירות טוב ומעולה ללקוח, על צורת הלבוש, על צורת הדיבור ובעיקר על מוסר עבודה גבוה. גם משכורתי הייתה גבוהה יותר דבר אשר שימח מאוד אותי ואת משפחתי.

 

בבית הספר מיום ליום היה לי יותר קשה, כי השקעתי בעבודה החדשה שלי הרבה מאוד, הייתי חייב להכיר וללמוד את המכונות שאותם החברה מכרה, החומר הלימודי היה באנגלית בלבד דבר אשר שיפר מאוד את האנגלית שלי. עם התקרב יום הגיוס קרא לי הבוס ואמר לי שהוא מאוד מרוצה מטיב עבודתי והוא מעוניין שעם שחרורי מצה"ל אחזור לעבודה בחברה. מאוד שמחתי ואמרתי לו שאשמח לעשות זאת ושזו הייתה כוונתי בעת שהתחלתי לעבוד בחברה. למרות הקשיים הצלחתי הן  בלימודי והן  בעבודתי. בעיקר על חשבון הזמן הפנוי שלי.

בשבתות הייתי משלים את כל מה שלא הצלחתי לעשות בימות השבוע ובעיקר להתכונן לבחינות.עם הגיעי לסוף כיתה י"ב החלו בחינות הבגרות והבוס שלי אפשר לי לקחת יום או יומיים חופש  לפני הבחינה על מנת שאוכל להתכונן ולהצליח בבחינה ואכן סיימתי את כל בחינות הבגרות והמשכתי לעבוד עד למועד גיוסי לצה"ל.

אני רוצה לציין שהרבה מחבריי באותה תקופה לא סיימו את לימודיהם בתיכון ולא הוציאו תעודת בגרות, דבר אשר מנע מהם בהמשך ללמוד באוניברסיטה ולמצוא עבודה טובה וראויה. אני מאוד הייתי מרוצה מכך שהייתה לי תעודת בגרות ואף מקום עבודה מובטח לאחר שחרורי מצה"ל. את הצלחתי אני מייחס למספר אבני דרך בילדותי.

הראשונה היא העברתי מבית אולפנה דתי לבית ספר ממלכתי רגיל.

השנייה היא החלטתי ללמוד בבית ספר תיכון ערב ללימודי הבגרות ולעבוד בבוקר.

השלישית היא החלטתי לעזוב את מקום עבודתי בעיריית תל אביב ולעבור לחברת ncr. 

והאחרונה היא האפשרות שניתנה לי לחזור לאחר שירותי הצבאי  לעבוד בחברת ncr.