מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי חיים, נולדתי ברוסיה בשנת 1944. בגיל ארבע עברנו לרומנייה בשנת 1948 גרנו בעיר בקאו. למדתי בבית ספר יסודי היו לי חברים יהודים מעדות שונות. חייהם של היהודים ברומניה לא היו קלים. אהבנו מאוד להיפגש עם החברים היהודים לטיולים בשדות ולקטוף תירסים ולשים אותם על האש. סיימתי את בית הספר היסודי, לאחר מכן את התיכון. נסעתי לעיר הבירה כדי ללמוד במכללה. המורים במכללה מאוד התענינו בשמי הם חשבו שאני בכלל טורקי או עדה אחרת אפילו לא חשדו שאני יהודי הם קראו לי גרופס חיים.

אחרי שנה של לימודים, קיבלתי מילגת לימודים. אפילו הציעו לי להיות חבר מפלגה במשמרת הצעירה. ברור שהסכמתי, כי יהודים לא תקבלו. אחרי שנה נוספת של לימודים הוריי קיבלו אפשרות לעלות לישראל.

עכשיו מתחיל סיפור מעניין… כאשר דיווחתי למנהלי המכללה שאני יהודי ואני רוצה לעלות לישראל, הם היו בהלם. הם החליטו להקשות עליי. רציתי לקחת את תעודת הבגרות, כתגובה לכך הם בקשו שאחזיר להם את המילגה שקיבלתי, זה היה הרבה כסף, שהיה חסר לי. פניתי לשגרירות ישראל, הם עזרו לי לשלם את הכסף. רק כך הצלחתי לקבל את המסמכים ואת תעודת הבגרות.

ואחר כך עליתי עם המשפחה שלי לישראל.

העליה לארץ והגיוס לצה"ל

כשהגעתי לישראל שלחו אותנו לגור בעיר ששמה: אשדוד-ים. העיר לא הייתה גדולה עם הרבה מאוד חולות. באזור שגרנו היו כמה חנויות, שוק קטן ובית קולנוע ובניין העירייה.

בהתחלה אני ואחי חפשנו עבודה ומצאנו עבודה בבניין. אחרי חצי שנה של עבודה אני נסעתי ללמוד את השפה העברית בקיבוץ עין השלושה שבנגב הדרומי על-יד הגבול עם מיצרים. בקיבוץ עבדתי וגם למדתי עברית. עבדתי עבודה פיזית ברפת, בשדה, במטבח ובשמירה.

היו מקרים שפדיונים ערבים נכנסו בלילה והשמידו את היבול בשדה. בקיבוץ הכרתי אנשים ממדינות שונות, הייתה חוויה נהדרת. אחרי שחזרתי מהקיבוץ התגייסתי לצה"ל לחיל השיריון. שרתתי בצה"ל שנתיים וחצי.

בסוף השירות פרצה מלחמת ששת הימים ואני השתתפתי בקרבות.

המשפחה שלי והמלחמות בארץ

אחרי השחרור התחלתי לעבוד בתעשייה אווירית. נולדו לי ילדים בן ובת: ירון וברכית. כשברכית נולדה פרצה מלחמת יום כיפור. אני הייתי בבית כנסת, ופתאום בשעה שתיים בצהריים באו מהצבא לגייס אותי מיד. נסעתי לבסיס עם עוד הרבה חיילים. יצאנו עם התותחים לכוון דרום. אני הייתי חובש קרבי, הקרבות היו קשים עם חללים ופצועים רבים. במדבר סיני הייתי קרוב ל-4 חודשים.

כשבאתי הביתה בחופשה קצרה בקושי ראיתי את הבת שלי שגדלה קצת בזמן שלא הייתי בבית.

לאשתי היה קשה להתמודד עם המצב, אבל היא הצליחה עם הרבה מאמץ ותושייה. אחד הדברים הקשים שהיו במלחמה היו: הקרב בחווה הסינית והקרב על חציית התעלה על גשר הגלילים. לצערי נאלצתי לטפל בהרבה פצועים וזו הייתה חוויה קשה שהשפיעה עלי כמה זמן אחרי המלחמה.

אחרי המלחמה הייתה תקופה שנשארנו בסיני. תקופה ארוכה שהייתה קשה ומסוכנת. היו גם ימים של הפוגה. אני והחברה מהמרפאה הגדודית בישלנו אוכל לבד, הזמן עבר לאט עם הרבה געגועים למשפחה.

כאשר יצאנו מסיני עם הרכב המשוריין בנינו באמצע הרכב פסל מקופסאות השימורים שנשארו ובאמצע דיגלון של ישראל.

משפחתי באשדוד עירי

בתקופה שאחרי המלחמה ניסינו לחזור לשגרה. כל הכבוד לאמא של ילדיי שהצליחה לטפל בהם בזמן שלא הייתי בבית ולא הייתה לה עזרה. היא הייתה הגיבורה האמתית. הילדים גדלו והיו להם הרבה חברים שאהבו להתארח בבית שלנו. הבן למד מוזיקה והשתתף בקונצרטים לפסנתר, הוא למד 12שנה וזכה בפרסים, בהמשך היה קצין בצבא ואחרי זה למד בטכניון. ברכית, הבת שלי, השתתפה בחוגים לריקודים למדה במכללה של מורות והיום היא מורה בבית ספר.

אשדוד הייתה עיר קטנה היו בה מעט שכונות והרבה חולות. היינו הולכים הרבה ברגל והיה כיף. היינו לוקחים את הילדים ליראות סרטים ביום שישי. היינו הולכים לטייל עד נחל לכיש. ברור שהוא היה הרבה הרבה יותר נקי מימה שהוא היום. בשבת אני וירון הלכנו ליראות כדורגל ולפצח גרעינים. היו לנו הרבה חברים עם ילדים כך שהייתה להם תעסוקה מלאה.

הילדים גדלו והתגייסו לצבא ואחרי זה למדו באוניברסיטה ובמכללה. הבן ירון הוא מהנדס ועובד בחברת הייטק ברכית היא מחנכת בשכבות כתות – ה'- ו'. הנכדות הגדולות שלי הם בנות 17 ו- 14 והם גרות ברמת השרון, כל שבועיים הן באות להתארח באשדוד. לברכית שתי בנות. והן: גל בת-12 והיא לומדת בכיתה ו', ועדי בת – 10לומדת בכיתה ד'. שתיהן לומדות בבית הספר "חופית". הן הולכות לחוג בשם: "סטודיו move". הן רוקדות ריקודים בסגנון המודרני. גל מאוד אוהבת לצייר ולעצב בגדים ולעשות תסרוקות וגם לאפר, עדי מאוד אוהבת לשיר ולהתעניין בטכנולוגיה חדשה. הן אוהבות להזמין חברות הביתה לעשות איתן את השיעורים ולשחק איתן. ולאחר מכן הן אוהבות לאכול איתן ארוחת ערב.

הזוית האישית

חיים גורביץ: תכנית הקשר הרב דורי חיזקה את הקשר שלי עם הנכדות היקרות שלי. נהנתי להגיע לבית – ספר ולספר להן על חיי. חוויה זו מיוחדת מאוד, אני ממליץ עליה לכל סבא וסבתא. אני מאחל לנו עוד שנים רבות יחד. המשיכו להיות מקסימות. אוהב אתכן המון.

סבא חיים