מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא ליליאנה (לילי) שולמן (סנייברון) ורציתי לספר לכם ביחד עם נכדתי אנה את סיפור הילדות שלי, אבל קודם כל אני צריכה לספר קצת על העבר של המשפחה שלי:

טוב, אז יש את סבא וסבתא שלי האהובים, שהיו האנשים הכי חשובים בילדותי, (סבא וסבתא מצד אמא) שהגיעו לארגנטינה מרוסיה בילדותם. מה שמאד מוזר לגביהם, הוא שהם לא סיפרו לי כלום על העבר שלהם. הרי זה ידוע שהורים או סבים וסבתות ניצולי שואה בדרך כלל לא מספרים כדי להדחיק את הזיכרון. אבל סבא וסבתא שלי אפילו לא עברו את השואה. הם פשוט לא היו באירופה בתקופה ההיא.

אמא של אבא שלי נולדה ברוסיה בתחילת המאה ה-20 ועברה לפריז ושם התחתנה. משם הם עברו לארגנטינה ושם נולדו להם חמישה ילדים. הייתה להם חנות רהיטים מאד מוצלחת, וכשאבא שלי היה בן 8 אבא שלו נפטר מהתקף לב. מאז המצב הכלכלי של משפחתם מאד הידרדר, וכשאבי גדל הוא הצליח להרוויח כסף ולחיות חיים נוחים וטובים בחזרה. סבתי מצד אבא, פאולינה, לא דיברה מילה בספרדית. היא חיה בארגנטינה יותר מחמישים שנה, אבל בכל זאת לא דיברה ספרדית כי לא רצתה. ואני פשוט לא יכולתי לדבר איתה. היא כל הזמן דיברה איתי יידיש, ואני כמובן לא הבנתי מילה. במשך כל החיים שלי היא קראה לי לֶאיֵה. היא החליטה שלמרות שקוראים לי ליליאנה היא תקרא לי לֶאיֵה.

נולדתי בארגנטינה ובגיל עשרים עליתי לארץ. אפילו הספקתי ללמוד קצת באוניברסיטה בארגנטינה. היינו ארבעה אנשים במשפחה הגרעינית שלי. היו לי אמא ואבא, וגם אחות קטנה בשם מוניקה. היו לי גם סבא וסבתא מצד אמא שהיו משמעותיים מאד בחיי, וסבתא מצד אבא שהייתה מאד מסוגרת.

בתור ילדה אהבתי בעיקר לשחק עם חברות ולשחק בבובות. אהבתי גם לקרוא סיפורים על משפחות וילדות. למדתי בבית ספר עם שם מאד ארוך, קראו לו "רפאל רואיז דה לוס יאנוס" (בחינוך הממלכתי בארגנטינה בזמנו, הפרידו בין בנים לבנות). את בית הספר התחלתי בכיתה ב' כי ידעתי כבר לקרוא ולעשות חשבון פשוט, וזה מה שלמדו בכיתה א', אז פשוט הקפיצו אותי כיתה.

אז בעצם במשך כל תקופת בית הספר הייתי עם ילדות שגדולות ממני בשנה. יותר מזה, כל קבוצות ההתייחסות שלי תמיד היו של אנשים מבוגרים ממני, עד שהתחלתי ללמד ספרדית פה בארץ. אני הייתי בת 50 בערך והמורות האחרות היו צעירות ממני. השיעורים האהובים עליי בבית הספר היו מתמטיקה, ובמיוחד הנדסה. בתיכון הכי אהבתי את מקצועות הביולוגיה והפילוסופיה.

השנים שהכי אהבתי בבית הספר היו בתיכון, אני חושבת, כי ביסודי הייתי ילדה מאד ממושמעת, מאד חננה. לא הייתי כזאת למדנית גדולה, אבל הייתי ילדה טובה כזו. התיכון שבו למדתי (שגם היה לבנות בלבד) היה גם סמינר למורים, אז בגיל 17 כשסיימתי תיכון בעצם הייתה לי גם הכשרה כמורה. כשסיימתי את התיכון, הגיע אלינו מכתב משגרירות ישראל הביתה שמספר על הפלגת נוער לישראל. (ואנחנו לא היינו קשורים לישראל או לדת בכלל)

אבא שלי שאל אותי אם אני רוצה ללכת לשם ועניתי מיד כן, כי נראה לי מאד מפתה להתנסות בחיים עצמאיים. על הספינה הזו הכרתי את סבא שלך. אחרי שלוש שנים שהיינו ביחד התחתנו ועלינו לארץ. וכל זה היה הצעד הראשון למשפחה שלנו, שאת חלק כל כך חשוב בה.

הזוית האישית

תכנית הקשר הרב דורי, חיזקה בצורה הדדית את הקשר שלנו אחת לשנייה.