מאגר סיפורי מורשת

הסיפור מתאר את גורלה של המשפחה בפולין בתקופת מלחמת העולם השנייה החזרה לפולין והעלייה לארץ. כמו כן אספר על השתתפותי במלחמת יום הכיפורים, הקמת המשפחה וההתפתחות שאחריה.

הבריחה מפני הנאצים

נולדתי בפולין בעיר קראקוב בשנת 1949, להורים ניצולי שואה ילידי זאמושץ'. בתחילת מלחמת העולם השנייה, הורי ברחו מפני הכובש הגרמני לרוסיה. נתיב בריחתם לאורך 5 שנות המלחמה והשואה, הביאה אותם עד  סיביר שבצפון מזרח רוסיה. בשנת 1940 במהלך הבריחה מעיר מולדתם זאמושץ' שבפולין מזרחה לרוסיה, נולד אחי אילן בעיר "לבוב" שבאוקראינה אשר באותם ימים השתייכה לפולין.

בשנת 1946 לאחר שחרור אירופה מהנאצים, המשפחה הוחזרה לפולין, לעיר לקראקוב. עם חזרתם התברר שכל משפחתה הקרובה והרחוקה של אמי לא שרדה את השואה. לאמי לא נשאר ולו קרוב משפחה אחד. אחיו ואחיותיו של אבי שרדו. 4 אחיותיו עלו לארץ ואחיו הועבר כנער לארה"ב על ידי הארגונים היהודיים במהלך המלחמה, שם הקים משפחה ושם הוא מתגורר עד עצם היום הזה.

נולדתי בשנת 1949. בתקופת ילדותי הורי לא הזכירו ולו ברמז את אשר עבר עליהם. רק דבר אחד זכור לי שהוזכר מתקופה קשה זו – איך אחי שהיה אז בשנותיו הראשונות לחייו  אמר: "צריך  לשמור אוכל לאחר כך…"

העלייה לארץ ישראל

בספטמבר 1956 התחלתי ללכת לבית הספר בקראקוב כי חוק למודי החובה התחיל בפולין בגיל 7. באפריל 1957 אושרה בקשת הורי לעזוב את פולין והם החליטו לעלות לישראל .

המסע מפולין לארץ נמשך כחודש ימים. בחודש מאי 1957 הגענו ארצה באנייה לנמל חיפה ושם הורי החליטו להשתקע. חמישה חודשים מאוחר יותר עם תחילת שנת הלימודים התחלתי ללמוד בכיתה ב' טרם ידעתי לדבר עברית. בשנת הלימודים הזו למדתי לדבר לקרוא ולכתוב. במרוצת השנים הסתגלתי ולמדתי לאהוב את החברים המנהגים ההווי וגם לאהוב את הארץ. הורי היו עסוקים בלפרנס בדוחק את המשפחה עבדו מהבוקר ועד הערב, אחי התגייס לצבא ואני מצאתי נתיב צמיחה והתפתחות כאילו נולדתי כאן.

הגיוס לצה"ל ומלחמת יום הכיפורים

עם סיום מסלול הלימודים התיכון מקצועי, כהנדסאי בנין בבסמ"ת, בשנת 1970 התגייסתי לצה"ל, לחיל הנדסה קרבית והתפתחתי במסלול פיקודי. בחודש אוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. עם פרוץ המלחמה הייתי סגן צעיר, בן 24 מפקד פלוגת דוברות ביחידת הנדסה ימית שתפקידה היה להתגבר על מכשולי מים בזירות השונות כשהזירה העיקרית הייתה תעלת סואץ. בסיס הקבע שלי לפני מלחמת יום הכיפורים היה מחנה קישון /נמל קישון, שם קיימנו אימונים אינטנסיביים ותרגולות לצליחת תעלת סואץ.

הדוברות – רפסודות גדולות, מסוגלות להעביר בשיט טנקים וכל רכב אחר ומסוגלות להיהפך לגשר שעליו אפשר להעביר מגדה לגדה כל מה שנדרש. בשבוע שלפני המלחמה היינו בנופש שנתי בעכו, עם סיום הנופש פרצה המלחמה והגדוד ירד ערב יום כיפור ממחנה קישון לסיני. רוב ציוד הצליחה היה מרוכז בשני אזורים בחצי האי סיני, אזור צפוני (אזור בלוזה, אזור מרכזי של אזור הלחימה "ביר גפגפה (רפידים).

הגדוד הסדיר אליו השתייכתי היה מופקד על הגזרה הצפונית. כוח בפיקודי השתתף ככוח הנדסה משוריין יחד עם כוחות צנחנים בשחרור המוצב הצפוני "בודפסט" שהיה מכותר על ידי הכוחות המצריים. אחרי 3 ניסיונות הצליחו כוחותינו לפרוץ את המצור והצלחנו לחלץ את לוחמי המוצב.

הצליחה

משימתנו העיקרית הייתה צליחת התעלה, התפתחות שדה הקרב חייבה אותנו לנוע דרומה עם כל ציוד הצליחה – לגזרה המרכזית.

התנועה הייתה מאתגרת קשה ביותר  ומורכבת ,מאחר והציוד היה כבד גדול מאד ומסורבל , וצירי התנועה עמוסים וצרים , מוקפים בדיונות חול ולא מתאימים לכך ,בנוסף לכך צירי התנועה היו פקוקים בעקבות תנועה מסיבית של כוחות צה"ל מערבה ופינוי נפגעים מזרחה. משך התנועה לאזור הצליחה נמשך 4 יממות. לעתים תחת אש אויב וחסימות צירי תנועה על ידי כוחות מצריים. חלק מהציוד והטנקים הגוררים שקעו בדיונות הטובעניות.

בתאריך 16.10.73 הגענו לאזור תעלת סואץ  שם הקוד "מצמד". המקום – חיבור הצפוני של אגם המר לתעלת סואץ. היממה הראשונה  לצליחה ב – 15-16/10 האזור היה שקט ודוברת תמסח הצליחו העביר כ- 28 טנקים לגדה המערבית של התעלה יחד עם כוחות צנחנים להוות ראש גשר לעקר הכוחות  בהמשך. מאמץ הצליחה אותר על ידי המצרים והחלה אש תופת.

בזמן זה הגענו להשקת הדוברות, נתקלנו באש כבדה של ארטילריה הפצצות אויר וטילי קטיושה מ "החווה הסינית". בסופו של דבר, הגשר הוקם, צה"ל המשיך להעביר כוחות אך הגשר נשבר, כוחותינו תיקנו ארעית את השבר ולאחר יומיים נוספים תוקן הגשר באופן שתפקד עד לסיום המלחמה. שלוש צוותי דוברות מהפלוגה שעליה פיקדתי היו שותפים בהקמת הגשר הראשון.

שאר הדוברות וחלקי גשר שהגיעו בהמשך הקימו את הגשר השני. גשר שלישי הוקם על ידי פלוגת גשר הגלילים . על הפלוגה הוטלה המשימה לתחזק ולכוון את התנועה על שני הגשרים הראשונים על מנת לאפשר הזרמת כוחות רציפה של טנקים ולוגיסטיקה למערב התעלה.

כל אותו זמן בין  17-24/10 אזור הצליחה הופצץ והופגז והיה נתון תחת אש ארטילריה כבדה ובלתי פוסקת. בשל כך אף זכה לשם המפוקפק "חצר המוות". בימים אלו הפלוגה ספגה שלושה הרוגים, יחידות צליחה אחרות מילויים וסדיר היו נפגעים והרוגים נוספים.

ב- 22/10  בשעה 19:00 עם הגעה להסכם הפסקת אש ראשונה שלא כובדה על ידי המצרים טילי קטיושה שנורו על ידי הכוחות המצריים מ"החווה הסינית" הרגו את רס"ן יהודה חודדה ז"ל שהיה חבר אישי יקר, הסמג"ד של הגדוד  שאף הוא מטבעון – אלרואי. כעבור יממה וחצי, ב – 24/10 בבקר ישראל ומצרים חתמו על הפסקת אש שהפעם כובדה.

עלי לציין שבכול ימי הלחימה לי לא היה זמן להתמודד עם תחושות פחד או מחשבות אחרות שאינן קשורות ישירות ללחימה ולמשימה. רק אחרי הפסקת האש בראיה לאחור הבנתי את גודל האתגר ומעשה הגבורה בה עמדו חיילי הגדוד וכל מי שלקח חלק במבצע צליחה זה.

בהמשך ועד לפינוי כל הכוחות ממערב התעלה התמקמנו על שפת "האגם המר הגדול" במחנה מצרי שהיה בו נמל  "פאנארה". הפלוגה בפיקודי היוותה  כוח שליטה באגם, תחת פיקוד קציני חיל הים. יחד לקחנו חלק בפעילות הימית על המצור של ארמיה השלישית המצרית .

באותם ימים היו תקועות אניות צי סוחר ממדינות שונות באגם  מסוף מלחמת ששת הימים . עם כיבוש הגזרה היינו הגוף שסיפק  להם מזון מים באמצעות הדוברות והסירות והיינו עבורם הקשר ליבשה בעת הצורך. עם סיום המלחמה גמלתי בלבי כי אני נשאר בצבא קבע וקושר את עתידי בצבא. שובצתי במהלך השנים בתפקידיי פיקוד הדרכה ומטה שונים .

סיפור אהבה

בשנת 1978 יצאתי במסגרת שירותי הצבאי ללימודי הנדסת תעשייה וניהול בטכניון. כעבור 4 שנים המשכתי בשירות צבאי עד לשחרור בשנת 1990 פרשתי בדרגת סגן אלוף.

במהלך שנים אלו אני ורינה אשתי שאותה הכרתי בצבא. רינה הייתה שייכת לגדוד התמסחים שאף הם השתייכו למערך הצליחה. הקמנו משפחה לתפארת נולדו לנו באהבה שלושה ילדים יפים ומוכשרים ואוהבים את המשפחה והחיים כאחת. הבן הבכור טל נולד בשנת 1978 ואור הוא בנם של טל וטלי. בהמשך נולדו -1985 איתי, ומור בשנת 1991.

יש לנו ארבעה נכדים – שלוש נכדות ונכד .

סיום

ניתן לראות את הגורל והחוט המקשר בין הדורות – הורי היקרים יהי זכרם ברוך שהחליטו בעקבות  מלחמת העולם השנייה להעלות לארץ ישראל ובכך לשנות רצף של מאות שנים לשהות משפחתם בפולין וכן ההחלטה שלי להישאר בשירות צה"ל בעקבות מלחמת יום הכיפורים והאהבה לארץ ישראל .

אני וחברי ליחידת הצליחה  נשארנו חברים קרובים ונפגשים לעיתים קרובות , סוג של משפחה. היה לי חשוב לספר דווקא את הסיפור הזה כדי להזכיר לכולנו ובמיוחד לדורות הבאים  מה המחירים שתושבי הארץ והיהודים שעלו לארץ שילמו בכדי להגיע לימים אלו . בעת הזו ראוי וחובה לשמור על אחדות ואחוות אחים רק כך נצליח לעמוד ולעבור תקופות קשות בעתיד רק כך נוכל לאויבינו ולשמור על ארצנו היחידה . קשה לי לראות ולהשלים עם המצב של היום איך האחדות והאחווה מתמוססים ובמקומה הולכת וגוברת החמדנות והזילות. הצלחתנו המזהירה במלחמת ההפתעה של יום הכיפורים הייתה בזכות אחדות והאחווה בעם .ורק כך נוכל לשרוד אם נדרש למצב דומה בעתיד.

הזוית האישית

סבא שלמה: אור האהוב והיקר אני מאחל לך שתגדל ותפתח את הכישרונות שבהם התברכת , תהיה אוהב אדם באשר הוא. תצליח בכל אשר תבחר ובבוא היום תגשים את כל שאיפותיך בסיפוק ובהצלחה רבה . תהיה אדם אוהב ונאהב ,כל המשפחה אוהבת אותך.

הנכד אור : סבא שלמה, היה לי מאוד חשוב לשמוע את סיפורך. אני שמח שלמדתי כול כך הרבה עליך. אני אוהב אותך מאוד.