מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1949 הוריי עלו מתימן לארץ ישראל מתוך אמונה וצפייה לחזון הנביאים להגיע לארץ הקודש. הם הגיעו לארץ בעליית מרבד הקסמים. וכל האנשים בארץ ישראל היו בעיניהם צדיקים. הורי גרו בגליל ואחר כך עברו לראש העין. בשנת 1950 נולדה להם בת וקראו לה מלכה. 

 

כמלכה, הייתה בת שבועיים היא סבלה מפצעים בפה. בהמלצת הרופאים היא נשלחה לבית חולים. הוריי ביקרו אותה יום יום וביום השלישי אמרו להם שהיא מתה. בבית חולים מסרו להם פתק בו היה כתוב בכתב יד שהבת שלהם מלכה מתה והודיעו להם שהם כבר טיפלו בכל ענייני הקבורה.

אבא שלי שלא העלה בדעתו שיכולים יהודים לשקר האמין ואף הוסיף שהם צדיקים שלקחו על עצמם לקבור אותה. מאוחר יותר הבנו שזו הייתה תופעה רחבה בה נחטפו ילדי תימן בתירוצים שונים ומשונים.

 

 אימא שלי נשאה את הצער לאורך השנים כי עמוק בלבה האמינה שבתה מלכה לא מתה.

בשנת 1951 נולדתי אני, ההורים קראו לי על שמה מלכה. בחלוף השנים נשלח לביתנו  צו גיוס בו הופיע שמה

של אחותי שמתה בטענה שלא התייצבה ללשכת גיוס כמצופה.  

נציגי הצבא הגיעו אלינו הביתה לברר את אי הגעתה ולעצור אותה. הסברנו להם מה קרה והם הלכו ולא שבו על עקבותיהם. מאוחר יותר הבנו שאם היא לא הופיעה ברשימת הנפטרים המקובלת, זה מעיד על כך שהיא חיה.  כאשר גילינו שישנם עוד אנשים כמונו שילדיהם נלקחו, התחדדה בעינינו ההכרה שחובה עלינו לחפש אותה.

 

החיפושים נעשו בספרי רשימות האוכלוסין של הארץ, עם הזמן הגיע אלינו מידע שייתכן שמלכה נמצאת באנגליה. לצורך החיפושים שם יצאו שתי בנות משפחה למשימה. האדם שהיה אמור למסור להן מידע שיחשוף את מקומה, סרב לשתף פעולה וכך לצערנו הן שבו ללא הצלחה. 

 

כשהפרשה החלה להסתעף בהרבה משפחות עיתונאים התעניינו במקרה והגיעו לשמוע על הדבר. כך הוחלט

לקחת אותנו לחלקת קבר כדי שנאמין שזה מקום קבורתה. כשהגענו הקבר נפתח ולא נמצאה שם גופה. מה

שהעיד יותר מכל מילים שהוליכו אותנו שולל וניצלו את תמימותם של משפחות רבות.

 

המאבק למציאת "הילדים החטופים" נמשך לאורך השנים כשבמעמד רב רושם הגיעו כל המשפחות לכנסת.

שם החל הדיון בנושא. בין הנואמים היה הרב פורוש. כל הנוכחים תלו עיניהם אליו בתקווה שיפיץ אור על הדברים

העלומים ואז ניגש אליו אחד מבאי הכנסת ומסר לו פתק שעד היום לא נוכל לדעת מה היה כתוב בו. אבל באותו

הרגע עצר הרב פורוש את דבריו ואמר שהוא נמנע מלהמשיך. כך נותרנו ללא שביב של תקווה למצוא את אחותנו.

 

הכאב נשאר ולא נשכח. אימא שלי אבדה בחייה את בנה בכורה, הקושי היה עצום, אך דרכו של עולם ש"גזרה על המת שישתכח מן הלב", ואימא השלימה עד כמה שאפשר עם העניין. אך, למלכה אימא עדיין מחכה ולא מפסיקה לדבר עליה ומצפה לנס שאולי יום אחד היא תפתיע, תדפוק בדלת ביתה, תחבק אותה ותביא לקיצה את התעלומה רבת השנים.